מתאחדים מול אויב חדש

אני כל כך מצטערת שנעלמתי לכל כך הרבה זמן! 
אני לא מתקדמת.
יש לי את הכל בראש, ואין לי זמן לכתוב :( אני משתדלת. ככל שתגיבו יותר, כך זה ייתן לי יותר מוטיבציה להמשיך.
טוב, עכשיו החדשות הטובות, זה הפרק האהוב עליי!  
תהינו, ואל תשכחו להגיב!
אבל בעיקר תהינו -,-

פרק 9
דיאנה

אחרי שזיה הורעלה, וכל הבנות במחנה הוזהרו, הכל נרגע. כולם נרגעו, אבל לא דיאנה. היא האמינה שהאויב מחכה שהם יירגעו, ואז הוא יתקוף.
חודש עבר, ודיאנה המשיכה לדבוק ברעיון שלה. חודשיים עברו, ודיאנה עדיין הייתה בטוחה שזה בסך הכל השקט שלפני הסערה. כששלושה חודשים עברו זה כבר היה מוגזם. הכל היה שקט להפליא. יותר מדיי שקט. דיאנה ירדה מהרעיון לא-רשמית, אבל המשיכה לעמוד על המשמר.
היה לה קשה בהתחלה להתאקלם, אבל ניקו ופרסי עזרו לה.
פרסי היה האח הגדול שמעולם לא היה לה. הוא היה המשפחה שלה. הוא אימן אותה בחרב, והיא התגלתה כטובה בזה, מה שלא הפתיע את פרסי במיוחד. הוא אמר שכל החניכים במחנה מוכשרים בלחימה בחרב, פלוס – מינוס.
"מעניין אם את יכולה לשלוט במים." הקניט אותה פרסי יום אחד כשהתאמנו על שפת האגם. כתגובה, דיאנה התרכזה מאוד. היא נזכרה בתקרית ביער ביום שהגיעה למחנה, וידעה שיש לה את היכולת.
פרסי הופתע כשמתח המים הוטח אליו.
"את קוראת עליי תיגר?" שאל וניער את שיערו השחור כלילה מהמים. דיאנה שלחה אליו מבט שחצני. "אני מזכיר לך שאני יותר מנוסה, וותיק ובטח גם יותר מוכשר בזה. הזדמנות אחרונה לרדת מזה." השוויץ. דיאנה שלחה עליו מבט מתגרה, כתגובה, הוא השפריץ עליה. הם המשיכו ככה כמה שעות. פרסי אמר לה שיעזור לה גם בעניין הזה.
כמובן שניסה לדבר איתה יותר מפעם אחת על עברה, הרי הייתה קטנה ממנו בסך הכל בשלוש שנים, ומעולם לא הייתה במחנה החצויים או הרומאים. הוא תמיד שאל אותה איך היא שרדה, איפה הייתה, עם מי, אבל כל פעם דיאנה הסתגרה. כל מה שהיא רצתה, היה לשכוח את עברה. פרסי הבין את הרמז והפסיק לשאול, אבל דיאנה ידעה שהסקרנות עדיין בוערת בו.
ניקו היה סוג של החבר הכי טוב שלה. הם בילו הרבה זמן ביחד, כשהוא עזר לה בלימוד יוונית עתיקה ולטינית, מה שהתברר כעבודה מפרכת ומאוד מעצבנת. הוא הסביר לה שיוונית עתיקה זה חובה, ועדיף לה לדעת גם לטינית, כי אחרי הכל, יש להם כמה וכמה רומאים על הראש. הם תמיד צחקו ונהנו ביחד, העבירו בדיחות על הרומאים וכאלה.
דיאנה טיילה לבדה ליד היער. היא לבשה חולצת טריקו כתומה של המחנה, וג'ינס בהיר. את שיערה החום אספה בבנדנה אדומה.
היא הייתה שקועה במחשבות, והביטה מדי פעם לתוך העצים, אל תוך הלא נודע, שוקלת אם כדאי להיכנס אליו או לא. בכל פעם שהמחשבה הייתה קופצת בראשה, היא הייתה דוחה אותה.
הבוקר היה יפה, השמיים היו בהירים ועננים לבנים קישטו אותם. השמש זרחה, לא בוהקת מדיי ולא חלשה מדיי, והעניקה לשמיים מראה יפהפייה. העצים הירוקים בצד והביתנים והנהר העניקו לה תחושה כאילו היא נמצאת בתוך ציור. דיאנה החליטה להתיישב על הדשא. היא נשכבה, מניחה את ראשה מתחת לידיה ומנסה לתת לגופה מנוחה, היא שקעה במחשבות.
"דיאנה!" קול כעוס ונוקשה נשמע מאחוריה וניתק אותה מעולם החלומות.
דיאנה הרימה את ראשה והביטה בניקו במבט מופתע. רחוק מאחוריו, היא חשבה שראתה את אד, אחד הילדים המצריים, אבל לא ייחסה לו חשיבות. היא לא הבינה מה פשר נימת קולו של ידידה. הוא היה לבוש בחולצה שחורה עם דוגמת גולגולת עליו ומכנס טריקו שחור. שיערו השחור התפרע על ראשו, מעוצמת הרוח הפתאומית ועיניו השחורות מביטות אליה בכעס.
"ניקו?"
"תחזירי לי אותו." אמר בקול נוקשה. דיאנה חשבה שראתה ניצוץ של שנאה בעיניו, אבל רצתה להאמין שרק דמיינה את זה. היא קמה על רגליה וניערה את הדשא ממכנסיה.
"את מה? ניקו, אני לא מבינה-"
"את הפסלון דיאנה! אל תעמידי פנים! אני יודע שהוא אצלך!" הוא צעק. המצב אצל ניקו היה די קשה בחודש האחרון. מישהו גנב לו את הפסלון של האדס שאחותו של ניקו – ביאנקה – הביאה לו. הפסלון שבגללו, שבשבילו, מתה. ניקו היה מצוברח והתעצבן לעיתים קרובות יותר, אבל עם כמה שחקר, הוא לא הצליח למצוא את הגנב. הוא התרחק מדיאנה. היא לא הבינה כלל וכלל את הסיבה, אבל ידעה שעדיף להניח לו עד שיירגע.
דיאנה נרתעה אחורנית. היא מעולם לא ראתה את ניקו ככה, והעדיפה שגם לא לראות.
"הוא לא אצלי." אמרה בשקט.
שתיקה.
דיאנה ניצלה את השתיקה הזו כדי לחשוב. מישהו כנראה גרם לניקו לחשוב שהפסלון אצלה. ככל שחשבה על זה יותר, כך כעסה גבר.
ניקו כנראה שם לב שהבעת פניה נהפכה כועסת, כי הוא שבר את השתיקה.
"נו?!" שאל שוב בקול מתוח. דיאנה לקחה נשימות קצרות. ליבה פעם במהירות וראשה פעם בכאב עמום וחלש מהכעס שהתעורר בה.
"מה גורם לך לחשוב שהוא אצלי?" שאלה בקול שהיה בקושי יותר נמוך מלחישה.  
"מה?" שאל ניקו, שככל הנראה לא שמע אותה.
"שאלתי," הרימה דיאנה את קולה. "מה גורם לך לחשוב שהוא אצלי?!" אמרה בקול תוקפני, שרעד מעט.
"זה לא משנה-"
"זה לא משנה?!" דיאנה צעקה גם היא. "אני יודעת כמה הפסלון הזה חשוב לך, ואין לי שום מניע לקחת אותו!" היא צעקה.
ניקו שתק. כנראה חושב על דבריה.
"אבל-"
"חשבתי שאתה חבר שלי. חברים לא אמורים לחשוד זה בזה." קטעה אותו. "כנראה שטעיתי." קולה נשבר, משתי המילים הללו, ששתי משמעויות נסתרות היו להן. היא הסתובבה והתחילה ללכת.
בהתחלה לא ידעה לאן, אבל מבט קצר בסביבה העניק לה השראה. היא התחילה להתקדם לעבר היער.
"דיאנה חכי! אני לא מבין למה את כועסת כל כך." ניקו רץ וחסם לה את הדרך.
"אה, אתה לא מבין?! אני בטחתי בך, וסמכתי עליך. ציפיתי לקבל את אותו היחס!" היא הטיחה בו את המילים.
היא רצתה לעבור אך ניקו לא נתן לה. כעסה של דיאנה גבר. הדם שאג באוזניה. קולות מוזרים נשמעו. דיאנה הביטה בעצים הקרובים. עליהם נשרו מעוצמת הרוח, והתגבשו לצורת סוסים, למרבה הפתעתה. החול עף גם הוא ברוח והתגבש לאותה צורה, מי הנהר עלו והטיפות יצרו גם הם סוסים משלהן. גם סוסים מאש הופיעו, למרות שדיאנה לא הבינה מאיפה הם יכלו לצוץ. הם התערבבו אלה באלה והתקרבו אל ניקו בכעס כעדר מאוחד. הוא הלך אחורה וכשל אל הנהר. דיאנה ידעה שאיכשהו, היא יצרה אותם.
היא רצה אל תוך היער, לא מרגישה שום נקיפות מצפון על שהשאירה את ניקו עם להקת הסוסים הכועסים, שבעצם ביטאו את רגשותיה. היא ידעה שהם לא יפגעו בו, והם בטח כבר התפוגגו, כי היא התרחקה, הרבה.
דיאנה רצה, ורצה, ורצה. היא איבדה כל תחושה ברגליה, ופשוט המשיכה לרוץ. היא התרחקה הרבה, הבינה. העצים נהיו יותר גבוהים, וחסמו את אור השמש. הכל נהיה חשוך ואפל, אבל דיאנה המשיכה לרוץ. היא לא זכרה שהתחילה לבכות, אבל דמעותיה אכן זלגו, כמו ברז שאי אפשר לסגור אותו.
רגלה נתקלה במשהו קשיח ועבה, כנראה גזע עץ שנפל. דיאנה פלטה זעקת כאב, היא נפלה על האדמה הקשה. היא הרגישה כאב רב ברגלה, היא הניחה שכנראה נקעה את קרסולה.
החשכה העיבה עליה. היא התאמצה בכל כוחה ליצור סוס אש, שיאיר לה את דרכה. היא הרגישה משיכה קטנה בבטנה, שהכאיבה לה, אך לא הרפתה.
אחרי כמה דקות אלומת אור קטנה התקרבה אליה. דיאנה מצמצה, והביטה בסוס הזעיר מאש שצרה.
הוא לא היה יותר גדול מכף ידה. דיאנה הרגישה תשישות. היא שלחה את הסוס להאיר על הגזע עץ שעליו נפלה.
היא בקושי עצרה בעצמה מלצעוק. לא על גזע עץ היא מעדה, אלא על... יצור חי. דיאנה הביטה ביצור טוב יותר. זה היה פנתר שחור. דיאנה נעמדה בקושי רב. סוס האש הקטן שיצרה התקרב אל הפנתר, ודיאנה התכופפה קצת כדי לראות אותו יותר טוב.
לפתע הפנתר פתח את עיניו. אישוניו היו מאורכים וצרים, ועיניו בצבע צהוב חיוור. הפתאומיות שבה פתח את עיניו הפתיעה את דיאנה והיא כשלה על הרצפה ונאנקה בכאב.
הפנתר קם על רגליו. הוא חשף שיניים מחודדות ומפחידות למראה, זנבו התפתל מאחוריו בחוסר נחת. אישוניה של דיאנה התרחבו בפחד כשראתה שתי כנפיים ארוכות יוצאות מגבו, מאיימות. הפנתר נהם.
הגריפון נהם. תיקנה את עצמה.
היא זכרה שפרסי סיפר לה על היצורים המכונפים שרדפו אחריו בקנדה.
דיאנה ניסתה להתרחק ממנו כמה שיותר, אך במצבה העדין היא הצליחה רק בכמה סנטימטרים. הפנתר התקרב אליה בצעדים איטיים ומאיימים, ושלף ציפורניים. דיאנה נחרדה מהאורך שלהן ומהחדות שלו. תמונה של הגריפון משייף ציפורניים ועושה מניקור עלתה במוחה, והיא גיחכה. הפנתר הופתע. הבעה מבולבלת עלתה על פניו.
אולי מהחרדה שלה, אולי מהפחד ומסערת הרגשות שעברה רק רגע לפני זה, היו המון אפשריות לסיבה שדיאנה פשוט התחילה לצחוק.
צחוק נקי וצלול, תמים לגמרי. היא לא הפסיקה לצחוק גם כשהפנתר צעד אליה. היא תמות בעודה צוחקת, חשבה. הפנתר התקרב אל ראשה, אבל במקום לנשוך אותה, הוא חיכך את ראשו בראשה.
החשש נעלם מליבה. דיאנה התיישבה וליטפה את הפנתר, הוא ליקק את ידה בתגובה. היא כבר לא פחדה. דמעות זלגו שוב מעיניה, אבל לא של עצב.
"אתה מבין אותי, נכון?" לחשה והמשיכה ללטף אותו. הוא גרגר בהנאה, והביט בה בעיניים גדולות, צהובות, שלפתע לא נראו לה כל כך מפחידות ומאיימות.
"אני אקרא לך פאבלו." על שמו של אחיה. דיאנה ידעה שזה השם שיתאים לו. היא המשיכה לשבת וללטף את ידידה החדש במשך כמה דקות, אבל אז נשמע קול ניפוץ ענף.
פאבלו התקשח. הוא צעד לכיוון הרעש. מהעצים יצא נער בערך בן גילה. הוא היה גבוה. שיערו החום היה פרוע. סנטרו היה זקוף ופיו התעקל לחיוך עקום. עיניו החומות שלחו אליה מבט יהיר. בגדיו היו מלוכלכים, מלאים בבוץ ובדשא.
"אתה!" קראה.
"כן, אני." קולו היה... מוכר בדרך מעצבנת. פאבלו נהם עליו, אבל בתנועת יד פשוטה, הפנתר הועף הצידה והתנגש בעץ, מבלי שהנער נגע בו בכלל.
"אל תפגע בו!" קראה. נימת קולה הייתה תערובת של פחד וכעס. הוא צחק.  
"לא באתי עד לפה בשביל הפנתר העלוב הזה." אמר בקול רפה. "באתי בשבילך." ההבנה הכתה בה, ודיאנה החווירה. הם מצאו אותה. הם הגיעו למחנה. הם עקבו אחריה.
היא צדקה, זה באמת היה השקט שלפני הסערה. זו הייתה טיפשות מצידה להיכנס ליער, אין מי שיוכל לעזור לה עכשיו.
אין מי שישמע אותה צורחת. 

הפרק הקודם		הפרק הבא