"אני לא מה שאתם חושבים."

היי לכולם! יש כבר שני מנויים לפאנפיק! תודה לאלה שנרשמו ו/או הגיבו.

אז, הפרק שלכם:

נזכרתי בדבר - שכחתי לספר לכם איך הכרתי את לונה לאבגוד. אז ככה: כשהיינו בסמטת דיאגון לפני שנתיים, פגשתי את לונה עם אבא שלה, שניסה למכור ספר שהוא כתב, בשם "השנורקקים פחוסי הקרן". אם זכרוני אינו מטעה אותי, מעולם לא שמעתי על שנורקקים, ולא על פחוסי קרן. שאלתי אותה: "מה זה שנורקקים?" "אני אף פעם לא ראיתי אותם," אמרה לונה, "אבל יש לנו בבית קרן של שנורקק פחוס קרן, ובקיץ אני ואבא נוסעים לחפש אותם, אבל עדיין לא התמזל מזלנו - שנורקקים פחוסי קרן הם יצורים ביישנים מאוד."

כבר אז התחלתי לחבב את לונה. לונה היא פשוט כזאת - תמימה, חמודה - שאי אפשר שלא לחבב אותה. היא אמרה שהיא גרה קרוב לאוטרי סנט קצ'פול, קרוב לוויזלים. אני אמרתי לה איפה אני גרה, אבל לונה הסתכלה על המאלפויים ואמרה בתמימות: "מלאני, לא נראה לי שמשפחת מאלפוי תשמח אם אני אבוא אלייך."

לא תשמח? משפחת מאלפוי תחשוב יצאתי מדעתי, שאני מכניסה את הבת של עורך ה‏פקפקן לאחוזה המפוארת וטהורת הדם של משפחת מאלפוי. (אם כי, לאחוזה אין דם). הלאבגודים תמיד נחשבו קצת מטורללים, אבל לונה הייתה ממש נחמדה. קבענו להיפגש בעוד יומיים ליד הבית שלה. לאחר יומיים הכרחתי את לוציוס מאלפוי לקחת אותי ואת מאל אל הלאבגודים. "מלאני! הגעת!" לונה רצה לקראתינו מפתח הבית שנראה כמו צריח שחמט ענק. "היי לונה! תכירי, זאת קייטי אוליברסון," אמרתי, "היא הייתה איתי בבית היתומים, והמאלפויים החליטו שהם מתעללים גם בה." "מתעללים?" שאלה לונה. "כן זה היה כשהם עוד חשבו שאנחנו מוגלגיות."

נהיינו חברות טובות. כעבור כמה חודשים סיפרנו ללונה מי אנחנו באמת. היא קיבלה את זה (בהתחלה היא הייתה המומה לגמרי אבל אחר כך היא התרגלה לזה), ונשארנו שלישייה בלתי נפרדת (רק שלונה תתחיל ללמוד בהוגוורטס שנתיים אחרינו).

אגב, ההיכרות עם לונה היא הסיבה האמיתית לכך שאני לא אוכלת מוות. לונה השפיעה עלי לטובה.

בינתיים הגענו לנקודה שממנה היה אפשר לראות את הוגוורטס. כולם אמרו: "אוווו!" וכעבור 10 דקות עמדנו מול בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות. סוף סוף, חשבתי. עוד מעט אני אדע באיזה בית אני. האגריד דפק שלוש פעמים על דלת האלון.

סליחה על הפרק הקצר. אני מעתיקה אותו למחשב ממחברת, ובמחברת דווקא יצא לי פרק באורך סביר.

ת"ב?

הפרק הקודם		הפרק הבא