כריסטיאן סלית'רין-עלייתו של המלך

עברתי במסדרון, מבואס.

למה, אתם שואלים?

טוב, בשביל זה נצטרך לחזור כמה דקות אחורה, בדיוק כשקשר של שנים נהרס בן רגע.

"חתיכת אגואיסט!" צרחה עלי ליטה.

"נמאס לי ממך!"

"לא, את נמאסת עלי!" החזרתי לה בתשובה.

"את גורמת לכל המריבה שלנו! אם רק היית יותר קשובה-"

"אם היית חושב יותר על אחרים-" צעקה לי ליטה.

"חושב יותר על אחרים?!" פניי האדימו.

מי היה זה שהיה מוכן להקריב את עצמו בשבילך?? בשביל כל הוגוורטס??"

"מה זה קשור לעכשיו?!" צעקה עלי.

"אני מצטערת, אבל אתה פשוט בלתי נסבל!"

לידינו הייתה חבורת ילדים שהקשיבה לנוף אבל לא היה לי אכפת.

"טוב, גם אני מצטער! מצטער שהקשבתי לך כל הזמן הזה ורק עזרתי לך, ואת, בתמורה-"

"איך אתה מעז?? אתה יודע טוב מאוד שאני לא התחלתי את הריב הזה! אתה זה שהיית מגעיל כלפי! גם אני וגם אתה יודעים את זה!!"

"מה את יודעת בכלל, בת מוגלגים מטומטמת?!"

ליטה הפנתה אלי מבט רצחני, ואז המבט נרגע, והפך לעייפות מהולה בכעס וייאוש.

"זה נגמר בינינו,כריסטיאן." כל מילה הייתה כמו אגרוף לבטן שלי.

"לתמיד."

ואז היא הסתלקה משם. 

עכשיו אתם מבינים?

כאילו שאני זה שלא התנהגתי אליה יפה, אל הנערה המעצבנת הזו!

אני יודע שהלסת שלכם נפערה כעת עד לרצפה, אבל מה שתיארתי כאן זה באמת מה שקרה. מצטער.

המשכתי ללכת, כפות ידיי קמוצות לאגרופים בעודי נזכר בחילופי הצעקות ביני לבין ליטה.

אחרי כל מה שעשיתי למען הוגוורטס, זו התודה שמגיעה לי??

"כריסטיאן!" 

חברי ג'ק השיג אותי.

"שמעתי על מה שקרה." הוא אמר בשקט.

"זה נכון?"

הנהנתי במורת רוח.

"אבל למה?" אמר ג'ק.

"זה-פשוט...די קשה לשמור על היחסים מרחוק." אמרתי.

"והיום זה ניכר במריבה."

ג'ק הסתכל עלי ברחמים.

"מצטער."

"אין על מה."

"אני יכול לעשות משהו?"

"לא ממש."

ג'ק קימט את פרצופו.

"באסה, אחי."

הוא הבחין בהבעת העצב שלי.

"אתה עדיין אוהב אותה,נכון?"

"לא." עניתי במהירות.

"-אה.., כן. לא יודע. נראה לי שכן. פשוט...פשוט כל היום הזה היה כל כך מבלבל..."

קימטתי את מתחי.

"זה כל-כך מעצבן."

"כנראה. נראה לך שהיא באמת התכוונה למה שאמרה?"

"זו הבעיה, אחי." אמרתי והחזקתי את ראשי בידיי.

"אני לא יודע!"

ג'ק שם יד על כתפי.

"אני אלך לבדוק מה עם ליטה." אמר.

"היא בטוח לא התכוונה למה שאמרה לך."

"שיהיה לך בהצלחה." אמרתי בבוז.

"ולאן אתה הולך?" שאל אותי ג'ק.

"לחדר המועדון." 

"אין הרבה זמן, עוד מעט צריך ללכת לשיעור הראשון."

מפתיע, אפילו לא קלטתי שזה רק בוקר עכשיו.

"אמפפ."

הסתובבתי והלכתי לעבר כיתת שיקויים, השיעור הראשון שלנו השנה.

כאילו שבבוקר לא היה מספיק גרוע, אבל בשיעור הראשון היה נדמה לי שכולם רוצים לעשות לי דווקא.

דבר ראשון, השיעור היה יחד עם גריפינדור.

אני וליטה ישבנו בשני קצוות שונים בשולחנות נפרדים בכיתה משולבי זרועות וזעופי פנים.

ג'ק ישב לידי.

"שלום לכם." פתח המורה דניסון.

"עידן ועידנים לא ראיתי אתכם מאז שהוגוורטס נחרב."

הרגשתי שכל התלמידים בכיתה נועצים בי מבטים בזמן שהמורה דיבר. אולי בגלל התייחסותו לזה שהחרבתי את הווגרטס, אולי בגלל שהתפשטה השמועה על הפרידה שלי ושל ליטה. או שניהם.

כמה ילדים מגריפינדור התלחשו ליד ליטה, והיא הקפידה להסתכל על המורה, ואז שמה לב שאני מסתכל לכיוון שלה. הפניתי את מבטי אל המורה במהירות.

"-וכפי שנאמר לכם, השנה הזו הולכת להיות שנת הבגרויות, מה שהולך להיות לכם קשה במיוחד, מכיוון שבקושי למדנו בכל ארבע השנים הללו מסיבות הידועות לכם." המורה סקר במבטו את התלמידים בכיתה, ומבטו נח עלי יותר זמן משל השאר."

שמעתי מישהו ממלמל "מעניין בגלל מי."

הפניתי את מבטי אחורה, אבל לא שמתי לב מי אמר זאת.

החלטתי להתעלם מכל מה שיאמרו עלי מעתה ואילך.

"כמו כן, חשוב-" הוא עצר את דיבורו.

"למה אתם כאלה לא רגועים?" הוא הסתכל עלי במורת רוח.

"יש לכם בעיות?"

"תלוי אם אתה מתכוון לכריסטיאן..." מילמל הווארד טימותי, אחד התלמידים מגריפינדור.

"תסתום." מילמלתי.

"יש בעיות, כריסטיאן?"

"לא, אין בעיה בכלל, המורה." מיהרתי לומר ותקעתי בהווארד מבט מצמית.

"תלוי, אם אתה שואל את ליטה..."

ליטה לא הסתכלה עליו ולא הגיבה. איך היא מצליחה להיות שלווה כזו?

"תסתום את הפה כבר!" צעקתי שוב. הרגשתי איך אני מסמיק.

כעסתי, ההילה הירוקה בערה סביבי.

נראיתי רב עוצמה וחזק.

רציתי רק לגרום להווארד להפסיק להציק לי...זה יכול להיגמר מהר, אני יכול להפחיד אותו...אני יכול להכאיב לו כך שיזכור לפעם הבאה לא להתעסק איתי...אני יכול להכיש אותו.

"די!"

הצעקה של המורה הוציאה אותי מהכעס שהייתי שרוי בו.

"למה שליטה..אה." הוא אמר.

 "נו באמת, אין לי כוח לרומנים הקטנים שלכם!" צעק בכעס.

"אה, ושכחתי. כריסטיאן, תעבור מקום. אתה לא תשב ליד ג'ק כל עוד אתה במשמרת שלי. השנה אני לא אתן לכם לחרב לי שיעורים."

ג'ק צחק, נזכר בשנה הראשונה שלנו, על כל הטריקים והצחוקים שלנו. בטח המורה דניסון לא צחק כשבאחד השיעורים צבענו את כל הכיתה בורוד.

אני הייתי צוחק גם אני אילו הייתי זועם כל-כך על מה שקרה לפני שניות אחדות.

"בסדר." 

"יופי. שב ליד ג'ניפר."

"מי-?" 

ואז הפניתי את מבטי אל הכיוון אליו הוא מצביע.

זו הייתה נערה בעלת גוון עור בצבע חום שוקולד, עיניים חומות-אדמדמות ושיער שחור קלוע לשתי צמות.

זכרתי אותה מהשנה הראשונה. היא תמיד הייתה שותקת, היא לא הייתה מדברת הרבה.

התיישבתי לידה במורת רוח.

המורה המשיך לדבר, אך אני לא הקשבתי, היה לי קשה להתזרכז בזמן שילדים מכיתתי כל הזמן נעצו בי מבטים.

חשבתי על המצב ביני לבין ליטה. על המבטים של בני כיתתי.

לפחות גרוע מזה לא יכול להיות... חשבתי לעצמי.

לא ידעתי עד כמה אני אטעה.

הדבר הפריע לי גם כשהלכנו לחדר המועדון כדי לישון.

היה לי קשה להירדם, ורק בשעה מאוחרת נרדמתי.

ואז זה קרה.

הייתי איש. 

אני מפלס את דרכי ביער חשוך,אני שומע קריאות זאב מחלק מרוחק של היער.

ידיי מלאות דם.

ואז אני שומע את זה. לחישה. כמעט בלתי נשמעת.

"כריסטיאן..."

הפרק הקודם		הפרק הבא