אהבתם של החיפושית והחתול

"חכה, חתול שחור!" היא קראה אחריו.

הוא נעצר.

"אתה בסדר?" היא שאלה בדאגה.

"הכל טוב, למה את שואלת?" הוא שאל בקלילות מזויפת.

"נלחמנו באקומה, הבסנו אותו, ובמהלך כל הזמן הזה לא שמעתי ממך אפילו בדיחה מטופשת אחת.

לא חייכת ולא קרצת ולא ניסית להקסים אותי או לנשק אותי. אז אל תשקר לי שהכל טוב," ענתה ליידיבאג ושילבה את ידיה.

"עכשיו את רוצה שאני אנסה להקסים אותך?" שאל החתול השחור במרירות,

"למה שאני לא אתחיל עם הלבנה שבשמי הלילה? יש לי יותר סיכוי איתה מאשר איתך!"

ליידיבאג כמעט איבדה שיווי משקל למשמע התשובה הזאת.

"הא?"

"אני מאוהב בך כל כך הרבה זמן, אבל היום הבנתי שאת לא קיימת. את שקר!

המסכה הזאת היא חלק מהצגה. את כל כך אמיצה, פותרת בעיות ומצילה אנשים, אבל את באה והולכת.

את אמנם גיבורת על, אבל בגללך שברתי את הלב לחברה מאוד קרובה שלי. אני צריך בחורה אמיתית. ואת לא." אמר החתול השחור.

בסיום דבריו עמדו דמעות בעיני החתול הירוקות שלו.

"אדריאן?" לחשה ליידיבאג, המומה.

"מי זה אדריאן?" היתמם החתול השחור.

"זה לא יכול להיות צירוף מקרים," אמרה ליידיבאג בטון נסער, "אתה חוזר כמעט מילה במילה על השטויות שאמרתי לבחור ששבר לי את הלב."

עכשיו החתול השחור כמעט איבד את שיווי המשקל שלו מרוב תדהמה.

"מרינט?" הוא לחש בתדהמה.

ליידיבאג פלטה צווחה ואז הסתערה על החתול השחור בחיבוק.

"אני כל כך מצטערת!" היא התייפחה לתוך החזה שלו, "הייתי כל כך מגעילה אליך, אני כל כך מצטערת!"

החתול השחור בהה לחלל האויר, המום מכדי להשיב חיבוק ומכדי לעשות כל דבר אחר.

איכשהו, מבעד להלם הצליחו לחדור מחשבות.

מרינט... ליידיבאג...ליידיבאג...מרינט.

הנערה המגושמת שמגמגמת סביבי משפטים לא הגיוניים היא אותה נערה שלועגת למשחקי המילים שלי!

הבחורה שתמיד נופלת היא אותה אחת שתמיד מרימה אותי מהרצפה!

הילדה העדינה והרגישה הזאת הרימה אותי בלי מאמץ והשליכה אותי ברחבי העיר!

כשגיבורת העל הזאת לא נלחמת ברשע היא אופה עוגיות קטנות ומתוקות ומעצבת כובעים!

גיבורת העל הזאת הודתה בפני על אהבתה... ואני דחיתי אותה.

ליידיבאג אמרה שהיא מאוהבת בי ואני דחיתי אותה!

המחשבה הזאת שחררה את החתול השחור מההלם.

הוא חיבק את החיפושית בחזרה, ואז הוא שם לב שהיא חזרה להיות מרינט.

מה שאומר שגם אני בקרוב אשנה צורה. אבל יש עוד זמן.

"אני אוהב אותך, מרינט," הוא אמר ברכות.

"לא," יבבה מרינט, "אתה צריך לכעוס עלי.

אמרתי לך כל כך הרבה דברים מגעילים ודחיתי אותך שוב ושוב.

אני לא נתתי לך הזדמנות ומעולם לא סמכתי עליך מספיק כדי לגלות לך מי אני אפילו שהצלת אותי ועזרת לי. אוף, אני כזאת עלובה!"

החתול השחור נגע ברכות בלחיה של מרינט בידו עטוית הכפפה השחורה.

"אני צריך לכעוס עליך, ואני אכן אכעס עליך. וגם את תכעסי עלי.

אנחנו נכעס אחד על השני במשך הרבה זמן, אנחנו כל כך הולכים להרוג אחת את השני, כי הסתרנו אחד מהשניה את האמת למשך זמן רב מדי. אבל עד אז-"

הפרק הקודם		הפרק הבא