"פנימיית סרייגון" || כותב - מייקל

ג'יימס פנה אל שתי הבנות שישבו על ספסל התחנה אחרי כמה דקות שעמד שם בשמש. "היי... אתן גם מחכות להסעה ל-'לוין-וילסטרוק'?...".
לשנייה הוא חשב שהם מתכוונות לענות, אבל הם הביטו אחת בשנייה ובלי הסבר פרצו בצחוק.
אחרי דקה מביכה הילדה הגבוהה מביניהם התנצלה וניסתה להסביר לו שפשוט אף אחד לא קורא לבית הספר ככה, ושלא ידאג. היא הוסיפה ששמה הוא רות. לחברה שלה, אמרה, קוראים טהירה.
"תקרא לבית ספר - 'סרייגון'", המשיכה אותה טהירה. "ככה כולנו קוראים לו. אבל רגע, מאיפה אתה? מי אתה? אתה התלמיד החדש..?"
"כן...".
"יופי... לפי הרשימות אתה החדש היחיד השנה. חוץ מתלמידי השנה הראשונה כמובן".
רות שאלה אותו לשמו.
"ג'יימס", הוא ענה, וקול צפירה חזק נשמע מאחוריו. מיניבוס חבוט התקרב אליהם בנסיעה מהירה ונעצר על ידם בקול חריקה. נהג מזוקן עם שתי רגליים מעוקמות יצא ממנו בהידוס, והוא הסיר את כובעו ובירך אותם לשלום.
הבנות חייכו אליו, והוא פנה מיד לעזור להם להעמיס את המזוודות בתא המטען. רות הסבירה לג'יימס תוך כדי העמסה, קצת על בית הספר. היא סיפרה לו שהתלמידים מגיעים לשם היום בשתי הסעות, כשכל אחת מהם מגיעה מאזור אחר במדינה.
"כמה תלמידים יש סך הכל?" שאל ג'יימס והעביר ממנה את הינשוף שלה לנהג, לא נראה לו שבהסעה הזאת יכולים להכנס יותר מחמישה עשר אנשים.
הוא ראה את רות מבליעה גיחוך כשהנהג ניסה לגרום לינשוף שלה להמהם על ידי חיקוי קולות גירגור ודחיפת אצבעות דרך הסורגים.
היא הביטה בו חזרה, ואמרה שהיא לא יודעת בדיוק כמה תלמידים, "אבל שנה שעברה היינו שלושים".
"שלושים?" ג'יימס חשש מכך, "ואת לא מדברת רק על הכיתה שלך?"
היא צחקה. "לא, שלושים בבית ספר. זה לא הרבה, אבל הרבה יותר כיף. למה, איפה אתה למדת קודם?", היא שאלה כשהנהג התחיל לסגור את דלתות תא המטען.
"הייתי בהוגוורטס עד שנה שעברה. יש שם..."
קול שריקה קטע אותו, הנהג קרא להם לעלות.

הם נכנסו אחרי טיהרה, וג'יימס שציפה לראות בפנים שורות של מושבים צפופים נעצר בתדהמה.
היה שם סלון גדול ומרווח, עם ספות ופינת קפה, ושולחן גדול שסביבו ישבו כמה ילדים ועקבו אחרי משחק שח-קוסמים. החלונות היו גדולים ומוארים ווילונות קטיפה אדומים היו קשורים משני צדדיהם. לפי מיטב זיכרונו, מבחוץ החלונות היו מלוכלכים וכרטיסיות אוטובוס היו תקועות להם בין המרווחים.
כשהם נכנסו, כמה ילדים קמו וחיבקו לשלום את רות וטהילה, ואחד מהם, בחור גדול עם שיער ארוך ניגש אל ג'יימס.
"היי איש!" אמר הבחור ונתן לו צ'פחה גברית בכתף. "ברוך הבא. מי אתה?"
ג'יימס חייך אליו. "אני חדש, קוראים לי ג'יימס".
"כן, הנחתי שאתה חדש, קצת קשה לשכוח מי לומד או לא לומד איתך כשאתה בבית ספר קטן. אני דון, בא תשב". ג'יימס התקדם פנימה והנהן בחיוך לכל ברכות השלום והחיוכים מהתלמידים.
הוא התיישב בספה פנויה. הילד שג'יימס התישב לידו עצר את הקריאה בספר, שנראה כמו אינציקלופדיה, ושחרר לו, "היי..." קצר והמשיך לקרוא.
דון חזר עם חטיף דובוני-תירס ופחיות-נקטר. הוא היה בחור שרירי ביותר והיה ברור שהוא מרגיש מאוד בנוח עם שאר התלמידים. אולי יותר מידי בנוח.
ג'יימס ענה לתחקוריו תוך כדי מאבק לתפוס דובונים מהשקית בלי להנשך או להשרט, הם קפצו בתוך השקית ולא רצו לצאת משם. כשדון הלך לצד השני של החדר ג'יימס בחן את סביבתו.

הדבר הראשון אליו הוא שם לב היה המגוון המעניין של האנשים. אף על פי שהם היו פחות מחמש עשרה ילדים בחדר, הוא ניחש שיש שם ילדים בכל גיל, מגיל עשר, ועד דון שנראה בן עשרים בערך.
כל הילדים נראו ממש נינוחים, והיה להם איזה מין ברק בעיניים.
"תגיד", שאל ג'יימס את דון, "מה זה אומר בית ספר לקוסמים מיוחדים?"
"או-הו... קוסמים מיוחדים... איך אתה לא יודע... בטח זה משהו על... אני לא יודע...".
ובכך הוא קם והלך לו.
ג'יימס התרווח על הספה והסתכל על כולם. לא עבר זמן רב עד שהוא נרדם.
ותוך שניה נדנוד בכתף העיר אותו.
"היי ג'יימס, כמעט הגענו", מהחלון לא היה אפשר לראות דבר, חושך מוחלט נגלה אליהם. כנראה הוא ישן כמה שעות.
אחרי דקה נגלה שלט קטן ומואר עם השם 'סרייגון' וחץ מצביע קדימה. בית הספר הזה היה באמצע שום מקום, וג'יימס התחיל להתחרט על כך שהוא בא עד לפה.

הפרק הקודם		הפרק הבא