Faded

זה סולאנג'לו. לא צריך שום דבר לפני.

ניקו פקח את עיניו והעיף מבט אל השעון שעל השידה. 12:30. מוזר. ויל כבר היה אמור לבוא להעיר אותו, וכן, ויל היה אחראי על ההשכמה של ניקו, הוא היה פותח את החלון, קורא 'גוד מורנינג, די אנג'לו!' ומושך ממנו את השמיכה ומתחיל לשיר שירים הכוללים את המילה סאנשיין. (בפעם הראשונה שויל העיר את ניקו, הוא היה בלי חולצה וכשהוא ראה אותו הוא צרח ורץ מביתן האדס כאילו נכנס בו שד) 

הוא לא נתן לזה להטריד אותו יותר מדי. בנו של אפולו בטח שוב התיש את עצמו במשמרות במרפאה שהייתה מלאה עד אפס מקום משלשום, ולכן ביתן אפולו הטיל הסגר ואסר על כל מי שלא פצוע או מרפא להיכנס (פרסי אפילו נתן לעצמו אגרוף בפנים רק בשביל שיוכל לראות את אנבת').  ניקו חי כבר יומיים שלמים בלי ויל והוא התחיל להתגעגע אל הטמטום של הקראש שלו. נכון שהוא תמיד אמר לויל שהיה מוכן לשלם בשביל שבוע בלי החפירות שלו אבל ניקו כבר התחיל לחשוב שהוא לקח את זה ברצינות.

החצוי גרר את עצמו מהמיטה, לקח כמה בגדים מהארון והתלבש לקראת יום חדש וחסר פואנטה בחייו המשעממים (העיקר אופטימיות) הוא היה יכול לשרוד גם בלי ארוחת בוקר אבל הוא כבר דמיין את ויל נועל אותו בחדר האוכל עד שיאכל ארוחת בוקר בכמות שתספיק לעם שלם אבל ניקו נזכר שאין ויל שיכריח אותו לאכול אז הוא פשוט יצא מביתן האדס והחל ללכת לכיוון המרפאה על מנת להכריח את בני אפולו לתת לו להיכנס פנימה, הוא היה מוכן אפילו לרצוח כמה מהם. 

בנו של האדס נעמד מול דלת המרפאה שעליה שמרו אוסטין וחניך בן אפולו חדש בשם ג'ורדן.

"אני צריך להיכנס" אמר.

"לא,אתה לא" אמר אוסטין בקשיחות, "פצועים ומרפאים בלבד"

"כדאי לך לפנות לי את הדרך" איים ניקו.

"אממ, אוסטין...?" שאל בהיסוס ג'ורדן, שנראה די מבוהל מניקו העצבני.

"אנחנו לא נכנעים לו!" הכריז החצוי השני, "למה אתה צריך בכלל להיכנס?"

"אני מחפש את ויל" 

בני אפולו החליפו מבטים, "הוא עוד לא הגיע" אמר ג'ורדן ופניו התעננו, "הוא התיש את עצמו למוות בריפוי והכרחנו אותו ללכת בערב לישון בביתן שלנו"

אוסטין נראה עגמומי מתמיד, "ואף אחד לא שמע ממנו"

ויל קלאסי. הוא היה עסוק כל כך בזולת שלא היה לא זמן לחשוב על עצמו, בגלל דברים כאלה ניקו תמיד מתחשב בעצמו ואולי בכמה זולתים מסוימים, שלאחד מהם קוראים ויל סולאס.

"אני אלך לראות מה איתו" אמר ניקו והחל ללכת לביתן אפולו הסמוך. החצוי שחור השיער נעמד מול הביתן הבוהק ופרץ כרוח סערה אל הביתן, שהיה נטוש לחלוטין. המיטה של ויל הייתה מוצעת היטב וכל חפציו היו במקומם. ניקו קימט את מצחו. זה אפילו עוד יותר מוזר.

הוא החל לסרוק את ביתן אפולו וחיפש ולו רמז קלוש למקום הימצאו של ויל אבל הדבר הכי מועיל שמצא היה מתכון לעגבניות ירוקות מטוגנות, המאכל האהוב על ויל.

הבטן של ניקו החלה לקרקר. לעזאזל, בגלל כל הפעמים שהוא אכל ארוחות בוקר בריאות ומזינות הבטן שלו כבר החלה לצפות לאוכל בשעות הללו. 

בנו של האדס יצא מביתן אפולו ללכת לקטוף כמה תותים לארוחת בוקר מאוחרת מאוד, הוא כבר יחזור אחר כך. להפתעתו, הוא מצא התקהלות גדולה מאחורי הביתן שלו. אולי איזה שלד קפץ מהאדמה. 

"היי ניקו!" קרא ג'ייסון מלב ההתקהלות, "יש פה חתול!"

"מה?!" תהה ניקו. אין חתולים במחנה החצויים.

"כן!" קראה פייפר בשמחה, "הוא חתול יפהפה!"

ניקו דחף כמה חניכים ונעמד ליד ג'ייסון, ליאו ופייפר ובהה כמוהם בחתול, שהיה בצבע שמנת יפהפה עם בוהק זהוב ועיניים כחולות בוהקות, כמעט אנושיות. לרוע המזל, החתול גם לא הפסיק ליילל בחרדה וללכת מצד לצד אך ברגע שהוא קלט את ניקו הוא רץ אליו וילל אליו.

ליאו קימט את מצחו, "חיה שאוהבת את ניקו? הן לא אמורות ל-"

"לשנוא אותי בגלל שאני בנו של האדס" השלים ניקו בשיעמום והרים את החתול, "לכו מכאן, כולכם" 

כמה קולות טרוניה נשמעו אך ניקו השתיק את כולם במבט חודר, כל החצויים עזבו למעט חבריו.

"מישהו ראה את ויל?" תהה ליאו.

ניקו העווה את פניו ופייפר הכניסה לליאו מרפק בצלעות.

"אני חוזר לביתן" אמר ניקו והסתובב אליהם.

"ניקו! תחזור! אנחנו מחפשים את ויל!" קרא ג'ייסון.

"תחפשו אותו לבד!" קרא בתשובה.

ויל האידיוט. הוא עזב אותו בלי לומר מילה, יש דרכים להיפרד- דמו של ניקו קפא. יכול להיות שויל מתחבא ממני בעזרת האחים שלו? אולי כבר נמאס לו מהבן הקודר של האדס שהולך אחריו לכל מקום?

ניקו נכנס אל הביתן וטרק את הדלת בכעס. לעזאזל עם ויל סולאס הזה. החתול קפץ מבין זרועותיו וקפץ על המיטה.

"מיאו!" הוא ילל בשמחה וקפץ בחזרה אל הרצפה ושוב על המיטה.

ניקו התחיל לחשוב שהוא אסף את החתול הטיפש ביותר שקיים אל הביתן שלו.

		הפרק הבא