דמעות של קסם

במשך כמה דקות הדבר היחיד שאני יכול לשמוע זה האזעקה העובדת וההתנשמויות של הנערים שמסביבי.

הראשונה שמתאוששת זו כחולת השיער. היא תופחת על כתפו של הג'ינג'י ומחווה לעברי. הג'ינג'י מיישיר לעברי מבט ואז מוריד בכתפו תיק שלא הבחנתי בו קודם לכן. הוא מוציא מכיס הג'ינס שלו את סיכת הביטחון שראיתי מקודם והכניס אותה לתא בצד תיקו.

לאחר מכן הוא פותח את הריץ' רץ' הגדול ומחפש משהו בתוך התיק. לוקח לו זמן מה, ונשמעים רשרושים של חפצים מבפנים. לבסוף הוא מוציא חבל ארוך ועבה. הוא מסתכל עליי ואני בולע רוק בפחד. העיניים החומות שלו מנצנצות וגבותיו מורמות למעלה. חיוך מתחיל להתפשט על פניו בזמן שהוא מתקרב אליי.

הוא מניד בראשו, לא מוריד את החיוך משפתיו. "ידיים." הוא אומר. בהתחלה אני לא מבין למה הוא מתכוון, אך כעבור שניות אחדות אני מושיט את שתי ידיי קדימה במהירות.

הוא כורך את החבל סביב שתי ידיי. החבל קר ולוחץ אבל אני משתדל לא לחשוב על זה. הנער הג'ינג'י קם מהריצפה. "מוכן." הוא אומר ושם ידיים על המותניים. הנערה שהרימה אותי מהנהנת אליו והוא שולח לעברה הבזק של חיוך.

כחולת השיער מסתכלת עליי ואז מתיישבת מולי. "הקטה." אומרת חומת השיער. הנערה שהתיישבה מולי מסתכלת עליה ואז מקשיחה מבט. "נמאסו עליי ההטפות שלך. לכי תציקי למישהו אחר." אני מסתכל מהר כדי לראות את תגובתה של חומת השיער אך היא רק קומצת שפתיים.

עובר כמה זמן, אני לא בטוח כמה, והאזעקה שמילאה את חלל האוויר נפסקת. השקט משתלט ואני יכול לשמוע את צעדי האנשים שמבחוץ מתמעטים והנשימות הרועשות של הנערים שמסביבי דועכות. אני מתכוון לומר משהו כשהג'ינג'י מוציא מתיקו חתיכת בד ודוחס אותה לפי. אני נאנק בהפתעה ומסתכל עליו באכזבה.

"אנחנו צריכים להוציא אותו מכאן." אומרת כחולת השיער. "אבל זה יהיה קשה. מתברר שיש הרבה אבטחה בחוץ."

הבחורה הגבוהה נוחרת בבוז. "אני אמרתי לך שנצטרך תגבורת." היא ממלמלת וכחולת השיער נעמדת באחת ומסתכלת עליה בעצבים. חומת השיער מסיטה מבט. "אני אמרתי לך שנצטרך." קולה מתחזק והיא מחזירה אליה מבט. "אבל את כל כך אנוכית, חושבת שאת יכולה לעשות הכל לבד! נדבקת לשיטות חסרות כל פשר של לפני איזה מיליון שנה וחושבת שזה תירוץ מספק!"

"לשיטה הזאת הייתה סיבה." כחולת השיער אומרת בקול רגוע. "ואני לקחתי אותך לא? לקחתי שני אנשים מוכשרים."

"התחנפויות לא יעזרו לך! אני יודעת בדיוק כמה מעצבנת את באמת. את והקסמים המפונפנים שלך! תמותו!"

הג'ינג'י נאנח. אני מסתכל עליו ורואה שלחיוך שהיה מקודם על פניו אין זכר. הוא נעמד בין שתיהן ומסתכל על כל אחת מהן לסירוגין.

"אני יודע שאתן שונאות אחת את השנייה." הוא אומר. "ראיתי. הקשבתי. הפנמתי. עכשיו תעשו לי ולכולם טובה, ותמשיכו את הריב הזה במחנה."

הוא מסתכל עליהם במבט קשוח, וחומת השיער נושפת אוויר ברוגז ומתקרבת לעברי. "בוא יחתיכת-" היא מסננת ואז עוצרת את עצמה. היא מסתכלת עלי במבט מעוצבן וכורכת את ידיה סביב מותניי ומרימה אותי שוב. אני נאנק ורוצה למחות אבל הבד גורם לזה להשמע רק כמו קול עמום.

הג'ינג'י מצמיד אוזן לדלת ושם אצבע על שפתיו, מסמן לבנות להיות בשקט. "יש שם אנשים." הוא לוחש וכחולת השיער מהנהנת בהבנה. היא הולכת לעבר הג'ינג'י ומחפשת משהו. היא מכווצת את גבותיה ושואלת, "למה יש לך פה אבנים?"

הג'ינג'י מבזיק אליה חיוך. "אני אוהב להיות מוכן להכל."

"רואים." היא אומרת ומוציאה אחת מהאבנים המדוברות. היא מקפיצה אותה בידה כמה פעמים ואז זורקת חזק על החלון.

הזכוכית מתנפצת והרעש החזק מבהיל אותי. אני מתכווץ והנערה שסוכבת אותי טופחת לי על הגב. כאות נחמה אולי.

"למה הייתה לי הרגשה שתפספסי את זה?" הג'ינג'י שואל בחיוך.

"שתוק. אני לא עד כדי כך גרועה." עונה לו כחולת השיער. היא מסיטה את מבטה ממנו ומבטה מתביית עליי. אני בולע רוק בפחד. "אתם סתומים? צאו כבר מהחלון." היא אומר ולא מזיזה את מבטה ממני.

"אבל-"

"זו קומת קרקע!"

הג'ינג'י יוצא מהחלון ראשון. אני שומע אותו נופל בצד השני. "אני חי!" הוא אומר. "עכשיו בואו מהר. האנשים האלה מקיפים את המבנה."

זו שמחזיקה אותי מתקרבת אל החלון כשכחולת השיער אחזה לה בכתף. "מה?" היא נוהמת. "הם מגיעים עוד שתי שניות."

"צריך לעלף אותו קודם." כחולת השיער אומרת ומוציאה סכין שלא ראיתי מקודם. היא מסובבת את הניצב של הסכין מעל ראשי ומנחיתה אותו.

אני לא מצליח אפילו לפני שאני מתעלף שוב.

כשאני חוזר להכרה אני מרגיש חמים. אני שוכב על מזרון רך ומשהו חם מחסה את כתפיי. אני פותח את עיניי ורואה בטישטוש מקום שנראה כמו חדר אורחים. המקום חשוך, ואני לא מסוגל להבחין מה מצוייר על התמונות התלויות במרחב החדר. טפט בצבע בהיר מחסה את הקירות ובאמצע החדר מונח על הריצפה שטיח פרווה רחב. מתברר ששכבתי על ספה וג'קט בצבע כחול כהה מונח על גבי. אני מתיישר לישיבה.

מקום האור היחיד בחדר זוהי האש העצומה שבוערת באח. לידה, יושב הנער הג'ינג'י ששחרר אותי מהחדר עם הסורגים. הוא יושב עם רגליים צמודות לבטן ובוהה בקיר שמולו. שיערו הג'ינג'י הבוהק בזכות האש גורם לו לזרוח מעט. עיניי האגוז הנוצצות שלו מסתכלות על אותה נקודה ולא מראות  כל רגש. נמשים מחסים את כל פניו. אני מסתכל על ידיו החשופות ורואה שגם עליהם יש נמשים. זה גורם לי לגחך. כל גופו נראה כך? חשבתי לעצמי והחזרתי מבט לפניו.

אני קופץ מעט מהפתעה כשאני רואה שהוא מחזיר לי מבט. עיניו מתכווצות לחריצים קטנים ונראה שהוא בוחן אותי במהירות. "תקשיב." הוא אומר. אין שום שמץ לחיוך בפניו או שעשוע בקולו, דבר אשר מפתיע אותי מעט. "אני לא יודע מה סיפרו לך, או מה אתה יודע או מה אתה זוכר. אתה מבין, אני לא יודע בכלל אם אני מאמין לנבואה. אולי קריסטל צודקת ובעצם כל זה זה בעצם שיט אחד גדול."

הוא בוהה בעיניי ואני מתחיל להרגיש מעט לא בנוח. "ע- על מה אתה מד-בר?" אני ממלמל בשקט והוא שם ידיים על ראשו ונאנח.

"רואה? אני כבר לא יודע למי להאמין."

אני מסתכל עליו בבילבול. הוא קם ממקומו, ואני מתכווץ במקומי ומחבק בחוזקה את הג'קט. העמידה שלו נראית יציבה וחזקה מידי. לרגע אני ממש פוחד שהוא עומד להרביץ לי. אבל הוא רק משפיל מבט אל הריצפה.

"אני לא חושב שאתה מי שהם אומרים שאתה. אתה לא נראה כזה... אגדי." העמידה היציבה שלו מתרפסת והוא מגרד בעורפו. אני רק מסתכל עליו בבלבול. הוא מרים אלי מבט ומתחיל להניע את ידיו בתנועות חסרות פשר. "בלי כוונה להעליב. פשוט... אתה? מצאנו אותך במעבדה של אנשים בגיל עמידה פלוס. ילדים בשנה הראשונה שלהם במחנה בטח היו יכולים לברוח מזה. זה לא הגיוני שיהיה לך קשר לאגדה כמוהו."

הוא מסתובב לעבר הדלת ופותח אותה מעט. האור מבחוץ מסנוור את עיניי ואני ממהר לעצום אותם. הג'ינג'י מעיף לעברי מבט אחרון ואז קופץ מעט כאילו נזכר במשהו. החיוך מתפשט על פניו שוב, וכל מתח או ספק שראיתי על פניו קודם נעלם. "שחכתי להגיד לך." הוא אומר. "השם שלי זה ניקולו, אם אי פעם תצטרך לדעת. וחוץ מזה, אני מקווה מאוד שבאמת אין לך שום קשר לפרסי ג'קסון, אחרת תסבך את כולנו בצרות גדולות."

הוא מבזיק לעברי חיוך אחרון ואז יוצא מהחדר, נותן לי להישאר לבד עם קצת חושך והרבה הרבה בילבול.

====

הדלת נפתחת שוב ואני רואה בטישטוש משהו כתום רץ לעברי ולוקח לי את הג'קט מהיד.

"תודה ששמרת לי עליו!" ניקולו אומר בשימחה ורץ מהר מהחדר וסוגר את הדלת. שנייה לפני שהדלת נסגרה יכולתי להבחין בכחולת השיער נועצת בי מבט מעוצבן.

הרבה הרבה בילבול וקצת שינאה.

הפרק הקודם