דמעות של קסם

פרק 1

בפעם הבאה בה אני פותח את עיני אני רואה חושך.

במשך כמה רגעים אני מסתכל על האוויר עד שהזיכרונות ממקודם חוזרים אלי. לפני כמה זמן זה היה? יום? יומיים? שבוע? אני חושב קצת. חודש?

אני מכווץ את גבותיי בחוזקה ומנסה לחשוב בכוח. אני זוכר משהו מלפני שהתעוררתי בחדר הלבן? אני מריץ את הפנים של האנשים מהחדר בראשי, משנן את פניהם בלי יודעין, חושב על צורת החדר והכדור ששמו לי בכוס. המנורה המסנוורת שהייתה שם, המיטה הנוחה, האזיקים. ואני מאוכזב לגלות שאלו הדברים היחידים שאני זוכר.

אני ממשיך לבהות בנקודה באוויר עד שאני שם לב שאני מסוגל לראות את הקירות בטשטוש. מצמצתי ונאנחתי לעצמי בהקלה. אני מרים יד אל מול פני ושמח לגלות שגם אותה אני רואה. אומנם בקושי, אבל זו גם התקדמות. שמתי את היד מתחת לסנטרי והתחלתי לבהות בריצפה, למען הגיוון.

אני ממשיך לבהות בריצפה ללא מחשבות, כשבהלה מתחילה לאחוז בי.

אני מרגיש איך משהו מקשה עלי לנשום ואני מתחיל להתנשם במהירות. מה... מה קורה? הנשימות שלי מאיצות במהירות ואני מרגיש שגופי נדרך. באיטיות אני נותן לגופי להשתחרר בעוד הוא מתחיל לרעוד.

זה לא מוצא חן בעיני. אני רוצה לעצור. אני מנסה לחזור לנשום נורמלי אבל לא מצליח ולהדריך את הגוף רק גרם לרעידות להתעצם כשאני משחרר אותו.

אני נשכב הצידה ומבין שזה גורם לזה להיות גרוע יותר. אני מתיישר ומתיישב ליד אחד מהקירות, נשען עליו. אני מנסה לחשוב אבל הנשימות קולניות מידי. אני עוצם את עיניי, מרגיש פחות בודד לשנייה, ונותן לשינה לסחוף אותי.

אני שומע קולות.

אני מתעורר בבהלה ומסתכל סביבי בקדחנות. אני יודע שגם אם היה סביבי אור מבטי לא היה מפוקס. למרות זאת ולמרות הכאב בראשי אני קם. אני שם יד על הקיר שעליו נשענתי ומרגיש איך רגליי נשמטות מאחיזתי ואני מתרסק על הריצפה.

זה גורם לרעש גדול. המלמולים ששמעתי מקודם נפסקים. אני פוער את עיניי כשאני שומע צעדי ריצה מתקרבים.

אני מחלץ את רגליי אחת מהשנייה אך לא מנסה לעמוד שוב, יודע שזה יגרום למצב להיות גרוע עוד יותר. במקום זאת אני גורר את עצמי רחוק יותר ממקום הרעש עד שגבי נתקע בקיר אחר.

ככל שהצעדים נשמעים חזקים יותר ליבי מתחיל לפעום מהר יותר וחזק יותר. אני נושך את שפתיי בכאב כשאור ממלא את החדר.

אני צורח ושם ידיים על עיניי. "הוא כאן!" אני שומע צעקה. לא של אדם מבוגר אלא של ילדה.

מה? אני מוריד את ידיי מפניי ונותן לאור לסנוור אותי מעט. בפעם הראשונה אני שם לב לאיפה שאני נמצא. חדר עם קירות מלבנים חומות ומשוננות מעט. תקרה נמוכה ומיטה מעץ קהה ליד הקיר הנגדי אליו הייתי.

אני ממצמץ ונותן לעיניי להתרגל לאור, שוכח מהקולות, כשראיתי מה היה נגדי. סורגים. סורגים עבים ויחסית צפופים מולי. כמה מטרים מאחוריהם יכולתי לראות את אותם הלבנים שהיו הקירות של חדרי.

בית כלא? אני חושב בבלבול. מה אני עושה בו?

רגע. אני עוצר את עצמי וחושב שוב. בית כלא? מה זה בכלל?

אני מנסה להתאמץ ולהבין מה קרה לי בראש רגע לפני כן, ולמה עלתה לי לראש מילה לא קיימת, אבל הצעדים קרובים יותר מתמיד.

אני מרים את ראשי בבת אחת ומבטי משתלב במבטה של נערה. שערה בצבע כחול כהה ועיניה חומות כהות. אני מסתכל עליה בהלם והיא מחזירה לי מבט דומה.

"הוא- הוא באמת פה." הנערה אומרת ואני מבין שזה אותו הקול ששמעתי מקודם.

שני נערים נוספים נעצרים לידה. אחד בן ואחת בת. הבן בעל שיער ג'ינג'י והנערה בעלת שיער חום ארוך קשור בקוקו גבוה.

שלושתם בוהים בי לכמה רגעים עד שחומת השיער מתעשתת על עצמה. "טוב." היא אומרת. "הקטה, תתחילי." הנערה כחולת השיער מתקדמת לכיוון הסורגים בהיסוס. היא שמה יד אחת על אחד מהסורגים בגובה כתפיה ומתחילה למלמל מילים. כעבור כמה שניות היא שמה גם את ידה השנייה ומכווצת את גבותיה.

נראה שמה שהיא רצתה לעשות לא מצליח לה. היא שומטת את ידיה ומביטה על שני האחרים. "זה לא עבד."

"זה בסדר." אומרת חומת השיער. "ידענו שזה מה שיקרה." היא תופחת על גבו של הג'ינג'י והוא מתקדם לעבר תאי עם משהו נוצץ בידו.

לרגע אני מתכווץ במקומי, תוהה אם זה בעצם נשק קטלני שנועד להרוג אותי, אבל כשהנער מתקרב אל המנעול של הסורגים אני רואה שזה בסך הכל סיכת ביטחון.

רגע. סיכת ביטחון.

הם לא חברים של האנשים הזקנים.

שימחה מתחילה להתפשט בתוכי. הם באו הציל אותי? ואז מחשבה מפחידה עולה לי לראש. או שהם באו לקחת אותי למקום יותר גרוע?

אני לא רוצה ללכת מפה. בסך הכל הזקנים היו די בסדר, הם לא עשו לי משהו רע בינתיים. אני חושב בלחץ.

לפני שאני מצליח לחשוב עוד משהו, אני שומע רעש של מנעול נפתח. אני מרים את ראשי בפחד מהריצפה ומסתכל על הג'ינג'י. הוא נראה שמח, כנראה בגלל שפתח את המנעול. הסיכה נוצצת בידו ואני בולע את רוקי.

לפני שאני שם לב שתי הבנות כבר עומדות מעלי. הן מסתירות לי את האור כשאני מרים אליהן מבט וזה גרם לשתיהן להיות מפחידות יותר ממה שהן נראו לי במילא.

אחת מהן מושיטה לי יד, אני לא בטוח מי. אני מסתכל על היד ולא זז. היא נאנחת ומתכופפת לעברי. אני נצמד עוד יותר לקיר, מבין שארוכת השיער היא מי שהושיטה לי את ידה מקודם. היא מושיטה את שתי ידיה קדימה, כורכת אותם סביבי ואני מתנשם בפחד. בבת אחת היא קמה ואני בידיה. היא ממקמת את חלקי הקידמי מאחורי כתפה בעוד היא מחזיקה ברגליי.

אולי אם המצב היה שונה הייתי מרגיש מטופש מהסיטואציה אבל כרגע אני מרגיש בעיקר מפוחד.

"מה- מה קורה פה?" אני שואל את הבנות. הן מתעלמות משאלתי ויוצאות מהחדר. הג'ינג'י מסתכל עליהן ומתחיל לרוץ משם והן בעיקבותיו.

"מה קורה פה?" אני שואל שוב. ועוד פעם, התעלמות מוחלטת. אני מסתכל על הנערה שסוחבת אותי. נראה שלא כבד לה בכלל. אני מיישיר את מבטי אל הריצפה. המרצפות השחורות שהיו בחדרי השתנו ללבנות ואז לאדמה. באיזהשהו שלב במהלך הדרך התחילה הזעקה וצעדי ריצה נוספים הצטרפו לאלו שסחבו אותי.

שתי הנערות והנער נכנסים לחדר אחד והג'ינג'י סוגר את הדלת. ארוכת השיער מניחה אותי בפינת החדר ואני בוהה בשלושתם.

אולי כדאי לי לצרוח? אני שואל את עצמי ואז אני מסתכל שוב על הנערים.

הם לא נראים מזיקים.

חוץ מהחולצות הכתומות המזעזעות שהם לובשים שמסנוורות לי את העיניים הם לא נראים מזיקים בכלל.

אולי כל זה בעצם לטובה.

הפרק הקודם		הפרק הבא