מכתבים לאף אחד

 תודה לך דינו על התגובה (: אתה צודק, אני התכוונתי שצלקות דוהות עם הזמן. יתוקן בהקדם.

קריאה מהנה (:

___

2

הוא מאז ומתמיד ברח.

הוא ברח מהדרסלים, מהעבר שלו, ברח מכל מי שאי פעם העז להתקרב אליו. כשהוא הגיע לבית הספר למשפטים הוא חשב שימי המנוסה שלו נגמרו, שהוא סוף כל סוף מצא את המקום בו הוא היה חזק. אבל אז הגיעה האישה הזו עם הסיפורים שלה על מכשפות וקוסמים, והוא מצא את עצמו בורח שוב, חוצה את הרחובות כמו צל ושב אל דירתו.

הארי גר בקומה העשרים של בניין דירות מפואר, במרחק כמה רחובות ממשרדיהם של ווינטר ושות'. לאורה של שמש אחר הצהריים החורפית, העיר השתרעה כמו שטיח מנצנצץ מבעד לחלונות הרחבים. הארי מצא את עצמו עוצר וצופה בנוף זמן ארוך, ידיו בכיסי מעילו. הוא לא זכר מתי בפעם האחרונה הוא שהה בדירה שלו במהלך היום – אלה בדרך כלל היו השעות שהוא בילה במשרד או בבית המשפט – ותהה האם הוא אי פעם ראה את העיר כך, באור יום. כנראה שלא.

העבודה הייתה כל חיו, אבל עכשיו כבר לא הייתה לו עבודה. ואם זה לא היה גרוע מספיק, נראה שמישהו אי שם בחוץ נחוש בדעתו לרמוס את מה שנשאר משמו הטוב ולגרום לו להיראות כמו משוגע שמאמין בקסמים.

בחוסר רצון, הוא הוציא מכיסו את התמונה שהרמיוני תחבה לידו לפני שהוא גירש אותה. זוג ההורים והתינוק עדיין זזו, כאילו היו חלק מסרט שהתנגן על הנייר שוב ושוב. אם זה היה תכסיס, הארי לא הצליח לגלות אותו. זה באמת היה כמו קסם. והזוג בתמונה – הארי מעולם לא פגש את הוריו ולא ידע איך הם נראו, אבל לא משנה כמה הוא ניסה להזכיר לעצמו שהוא לא יכול לבטוח בהרמיוני ולתת לעצמו להשתכנע מהסיפור שלה, הוא לא יכול היה שלא להרגיש משהו כשהוא הסתכל בהם, באיש שנראה בדיוק כמוהו ובאישה שהיו לה עניים כמו שלו.

החלק הנורא ביותר בכל זה – חוץ מהעובדה שהוא הרס לעצמו את הקריירה שהוא בנה בדם ויזע – היה שעמוק בתוכו, הוא רצה להאמין שהרמיוני דיברה אמת.

כשהוא היה ילד קטן הוא האמין שיש לו יכולות קסם. כבר בגיל מוקדם הוא למד לא לשתף את הרעיונות האלה עם דודיו – בבית משפחת דרסלי, העונש על כל דבר חריג היה כאב – אבל האמונה שלו נותרה חזקה, לפחות לפני שהוא ברח. הוא תמיד ידע שהיו לו הורים שאהבו אותו, והידיעה המסתורית אך הברורה הזו דחפה אותו להאמין שאי שם בחוץ מחכה לו משהו טוב, ושהוא רק צריך למצוא אותו. האמונה הזו – והאמונה שיש ברשותו כוחות קסם – הייתה הדבר היחיד שעזר לו לשרוד בשנותיו ברחובות.

אך החיים במנוסה לימדו אותו שהוא לא מיוחד. שאם יש משהו שהוא רוצה, הוא צריך להילחם בשביל להשיג אותו, ובטח שלא היו ברשותו כוחות קסם שיסייעו לו להשיג את המטרות האלה. הוא נלחם כדי להפוך את עצמו מכלום, מנער יתום וחסר בית, לאחד מעורכי הדין הטובים בלונדון במסלול המהיר להפוך לשותף הצעיר ביותר בתולדות המשרד שלו – ולכוחות קסם ולחלומות ילדות מוזרים על אורות ירוקים שעוד רדפו אותו לא היה שום קשר לזה.

אני לא קוסם, הוא אמר לעצמו והחזיר את התמונה לכיסו. הרמיוני אומנם צדקה – דברים מוזרים באמת נטו לקרות סביבו כשהוא היה צעיר יותר – אבל מה שזה לא היה, זה הפסיק כשהוא התבגר, וזה בוודאי לא היה קסם. אולי זה היה מנגנון הגנה נפשי כל שהוא, או שאולי הוא באמת היה משוגע, אבל כך או כך, אלה היו רק פירות הדמיון של ילד בודד. הדבר היחיד שהוא לא הצליח להבין היה איך הרמיוני ידעה על השיגעון הסודי שלו.

הוא הרים את מבטו אל הנוף הנשקף מהחלון ובהה בתדהמה. היה איש בחלון שלו, מרחף מול הקומה העשרים על משהו שנראה באופן מחשיד כמו מטאטא מעופף. הארי לא היה מסוגל להאמין למראה עניו. אך לפני שהוא הספיק לנסות לכפות היגיון על המתרחש, שני זרים נוספים נכנסו לדירתו דרך הדלת שהוא היה משוכנע שהוא נעל כשהוא נכנס. כמו האיש המרחף, הם היו לבושים בגלימות כהות שהזכירו תחפושות בסרטים על ימי הביניים, ובידיהם הם אחזו במקלות – שרביטי קסם, כמו זה בו הרמיוני השתמשה כדי להפוך את הוויסקי שלו למיץ תפוחים.

"אז זה הארי פוטר המפורסם," קול מתנגן אמר מאחוריו. האיש המרחף עמד עכשיו בסלון שלו, המטאטא שעון על כתפו. הוא היה גבר בגילו של הארי, בעל שיער בלונדיני חלק ופנים חיוורות ומחודדות, שקיבלו גוון וורוד לאחר הטיסה בשמי החורף. הוא חייך אל הארי בלגלוג.

הארי עדיין לא האמין שזה קורה לו, אבל התדהמה שלו נדחקה הצידה על ידי חוסר החיבה המיידי שהוא חש כלפי האיש הזה.

"אפשר לעזור לכם?" הוא שאל את שלושת הזרים.

"תוכל לעזור לנו בכך שתבוא איתנו בלי לעשות בעיות," האיש הבלונדיני אמר בזחיחות. "אנחנו לא מעוניינים להשתמש באלימות. ואחרי הכל, האדון שלנו רק רוצה לדבר איתך."

"האדון שלכם?" הארי ווידא שהוא שמע נכון, לא טורח להסתיר את הזלזול שלו.

"אדון האופל," הבלנדוני אמר בקול. "אתה עוד תלמד לתת לו את הכבוד הראוי לו. תבוא מרצונך, או שנאלץ לפגוע בך?"

הארי בחן את שלושת הזרים, מחשב את הסיכויים שלו. הם היו שלושה והוא אחד, כששניים מהם היו טיפוסים מגודלים במיוחד וטיפשים למראה. הוא כבר התמודד עם סיכויים גרועים יותר בעבר, אבל הפעם זה היה שונה. אחרי מה שהוא זה עתה ראה, הוא לא באמת ידע למה הם מסוגלים. הסיכויים שלו לא נראו טובים כרגע, לכן הוא החליט לנהוג בדיפלומטיה, ולחכות עד שהוא ימצא את עצמו בעמדת כוח להתמקח על גורלו.

"בואו נלך," הוא אמר, ובתוך תוכו הודה שהוא מעט סקרן לפגוש את אותו אדון אופל.

הבלונדיני התקרב אליו והניח יד על כתפו. הארי הרגיש כאילו הוא נדחף בכוח דרך צינור צר מאד; לרגע הוא הרגיש שהוא לא נושם, ואז התחושה הסתיימה בפתאומיות. הוא מצא את עצמו עומד בקצה קרחת יער, מול בית נאה.

הבלונדיני התחיל ללכת לעבר הבית, ושני המגודלים דחקו את הארי אחריו, הולכים קרוב מאחוריו. הארי היה כה המום שהוא בקושי הבחין שהם דוחפים אותו. לפני שנייה הוא עמד בדירתו שבלונדון, וכעת הוא היה בלב היער. זו לא הייתה אשלייה – הוא יכול היה להריח את השרף והאדמה הרטובה, ולשמוע את השקט העצום, המערער, של המרחבים.

הם נכנסו לבית המפואר דרך הדלת הקדמית. בפנים שרר ריח חזק של שעוות נרות וגחלים; נרות מרחפים האירו את חדר הכניסה והסלון, שם כל החלונות היו מוסתרים מאחורי ווילונות קטיפה כבדים. לא היו תמונות על הקירות, וגם כמעט לא היו רהיטים מלבד כמה כורסאות מול האח וארון משקאות.

המגודלים עזבו, והארי נותר לבדו עם הבלונדיני, זה השעין את המטאטא שלו על אחת הכורסאות ובחן את הופעתו במראה סמוכה.

"תשתה משהו, פוטר?" הוא שאל. בהיעדר חבריו המגודלים הוא היה נעים הליכות הרבה יותר, אפילו כמעט נסבל.

"בטח," הארי השיב. לנוכח מצבו החדש, הוא הרגיש שהוא צריך את זה.

הוא צפה בבלונדיני מניף את שרביטו בתנועה חיננית, ובקבוק בדולח ושתי כוסות מהודרות ריחפו מתוך ארון המשקאות. אחת מהן הניחה את עצמה בידו של הארי והבקבוק מזג לתוכה נוזל עינברי, דמוי וויסקי, שבתחתיתו ריצד משהו שנראה כמו להבה. לא, הוא לא יכול היה להמשיך להכחיש את קיומם של כוחות קסם בעולם, לא משנה כמה הוא רצה.

"השם הוא דארקו מאלפוי," הבלונדיני הציג את עצמו, שולח לעברו יד חיוורת.

הארי לחץ את ידו בלי היסוס אבל ללא רצון. לא היה טעם לנכר את עצמו מחוטפיו, לפחות עד שהוא ידע יותר.

"זה מטאטא מעופף?" הוא שאל כדי לפתות את מאלפוי לשיחה, מתקרב אל המטאטא החטוב. השיערות שלו היו משומנות ומתוחות לצורת חץ, ומוט העץ המגולף היה עשוי עץ עשיר וממורק, ומאובזר בפיסות מתכת שונות ומסקרנות.

"כן," מאלפוי השיב, מרים את המטאטא ומחזיק אותו במאוזן בין שתי ידיו. "אש המחץ, המהדורה האחרונה. המטאטא הכי טוב בשוק. תרצה להחזיק אותו?"

הארי הבליג על הטון המתנשא שהופנה אליו והניח את כוס הוויסקי בצד. ברגע שמאלפוי הניח את אש המחץ בידיו הוא הרגיש את הקסם שלו, חד וברור, כמו קרן אור או צליל גבוה, אמיתי ובלתי ניתן להכחשה. המטאטא כמו רטט בידיו, משתוקק לעוף; הארי עזב אותו בחשש וצפה כיצד הוא נותר לרחף באוויר בכוחות עצמו.

"רואים שיש לך כישרון," מאלפוי אמר בביטול. "אבל תעופה היא אומנות שדורשת שנים של אימונים. יקח לך הרבה זמן להגיע לרמה שלי."

הארי לגם מהוויסקי הבוער כדי לשכך את הדחף לתת למאלפוי אגרוף בפרצוף.

למרבה מזלו של הבלונדיני, באותו הרגע אישה אסייתית נאה בגלימה שחורה הדוקה נכנסה לחדר.

"הם מוכנים לקראתכם," היא הצהירה ברשמיות, לא מסתכלת בהארי מלבד מבט קצר ועצבני.

"תודה לך, צ'ו," מאלפוי השיב וחלף על פניה בחינניות. הארי שלח לעברה חיוך קצר אחרי שמאלפוי יצא מהחדר. היא חייכה והשפילה את מבטה. היא הייתה חמודה, אבל מוקסמת מגברים בקלות רבה מידי, תכונה שהארי לא מצא מושכת אצל נשים.

מאלפוי הוביל אותו במעלה המדרגות. הארי ניצל את ההזדמנות כדי להוציא את הטלפון שלו בחטף במטרה להתקשר למשטרה, אבל המכשיר שבק חיים בלי שום הסבר, המסך שלו מהבהב ומרצד. בקומה השנייה האפלולית כל הדלתות היו סגורות. מאלפוי פנה אל זוג דלתות עץ מפוארות במרכז המסדרון, פתח אותן וסימן להארי להיכנס ראשון.

הארי צעד לתוך הטרקלין המואר אור נרות. מייד הוא קיבל תחושה שהוא נכנס לתוך פגישה סודית של כת מסתורית. כחצי תריסר אנשים עמדו פזורים ברחבי החדר, לבושים גלימות שחורות ארוכות עם ברדסים ועוטים על פניהם מסכות כסופות מאיימות. בסמוך לאח, שבערה בעוז וגרמה לחדר להפוך לחם ומחניק, ישב מי שהיה מוכרח להיות אדון האופל.

הוא לא היה שונה במיוחד מהאופן בו הארי דמיין אותו; רזה, חיוור כמו שלג, בעל שיער שחור ועניים שחורות, עטוי גלימות מכשף ואוחז בידו שרביט ישן למראה. הדבר אותו הארי לא צפה – היה שהוא יהיה ילד בן שש- עשרה.

מאלפוי, שנכנס אחריו, דחף אותו מטה בכוח וכפה עליו לכרוע לצידו לפני אדון האופל. הארי לא התנגד, אבל לא הסיר את מבטו מהנער המוזר הזה.

"מראה עיניים עשוי להטעות," הוא אמר. היה לו קול נערי, גבוה, מלא ביטחון וחשיבות עצמית. "בקרוב תלמד שבעולם הקוסמים דברים הם לא כפי שהם נראים. אתם רשאים לקום."

הארי קם על רגליו. מאלפוי חמק אל הצללים שבקרבת הקיר בדממה.

"אני הוא אדון האופל," הנער אמר בחשיבות. "הלורד וולדמורט."

זו הייתה הפעם השנייה באותו היום שהוא שמע את השם הזה – שמו של האיש שלדבריה של הרמיוני הרג את הוריו, אבל בעצם היה נער בן שש עשרה – וזה לא היה יכול להיות צירוף מקרים. אבל למרות הרציונליזם שלו וסירבו להאמין שכל זה אמיתי, הוא לא יכול היה להתעלם מכך שמשהו בחדר הזה משרה בו תחושת פחד עמוקה ואמיתית. הוא לא חשב שאלה היו האנשים במסכות או אדון האופל, ואפילו לא הנחש הענק שזחל על כיסאו של הילד; הוא הרגיש שמבעד לדלת פתוחה קמעה בקצה החדר, מישהו – או משהו – מסתכלים בו בכוונות זדון.

"לא תזמין אותי לשבת?" הארי שאל את מארחו כדי לשבור את הדממה המתוחה ולהקנות לעצמו מראה של שליטה במצב. אחד מעוטי המסכות הרים את ידו לעברו בתנועה מאיימת, אבל וולדמורט סימן לו לעצור.

"אין צורך," הוא אמר בשלווה. "לא נישאר כאן זמן רב."

"לאן אנחנו הולכים?" הארי שאל, שמח לעזוב את החדר הזה כמה שיותר מהר.

וולדמורט, שלא נראה כאילו הוא מתכונן ללכת לאן שהוא, השיב, "לעבר שלך."

הוא כיוון את שרביטו אל ראשו של הארי ואמר משהו בשפה לא מוכרת. הדבר הבא שהארי היה מודע אליו הייתה שהוא נמצא במקום אחר, ושהוא מרגיש כאילו הוא התעורר בבלבול משינה חטופה. הוא עמד מול דרך פריווט מספר ארבע בגשם קולח, אבל לא הרגיש שהוא מתרטב. לנגד עניו, דלת הבית נפתחה בחבטה ופטוניה דרסלי גירשה החוצה אל הגשם – אותו, כשהוא היה ילד.

"מה זה?" הוא דרש מוולדמורט, שעמד לצידו בגשם.

"זה הזיכרון שלך," הוא השיב. "הזיכרון הראשון שלך, ככל שאני מסוגל לראות."

"אני לא זוכר את זה," הארי אמר, אבל זה היה שקר. הוא לא זכר את זה עד אותו הרגע, אבל עכשיו הוא חי את הרגע הכואב מחדש בעודו צופה בעצמו מצטופף בין פחי האשפה בניסיון עלוב לחמוק מהגשם.

הסביבה השתנתה, ועכשיו הם עמדו ברחוב ביום קיץ לוהט, צופים בהארי בן השמונה בורח מדאדלי והחברים שלו, הוא ברגל והם רוכבים על אופני ההרים שלהם, צועקים וצוחקים.

"את זה אתה בוודאי זוכר," וולדמורט אמר, גורם להארי לחשוב שהוא כבר צפה בכל זיכרונותיו ומכיר אותו היטב. זו לא הייתה מחשבה נעימה. "זיכרונות משפילים לא נעלמים במהירות."

"לא, הם לא," הארי השיב, צופה במחזה וכופה על עצמו להסתיר את רגשותיו. זה היה בעבר. זה היה רק זיכרון. מה שמטרתו של וולדמורט לא תהיה, הוא לא ייתן לו להשיג אותה כל כך בקלות.

פירס הצליח לתפוס את הארי הילד, זה נאבק עד שהצליח לנשוך את ידו של הילד הגדול יותר. פירס צעק ואחז בידו המדממת, והארי עשה ניסיון נועז לגנוב את האופניים של הילד השני ולברוח משאר החבורה. הארי הבוגר המשיך להסתכל למרות שהוא רצה לעצום את עניו, כי הוא מעולם לא למד לרכב על אופניים; הוא התרסק על המדרכה על רקע צחוקם הפרוע של החבורה של דאדלי, ושבר את היד.

"מצער אותי לראות אילו מן חיים קוסמים נאלצים לחיות תחת מרותם של חסרי הקסם," וולדמורט סיפר להארי. "בגיל הזה היה לך יותר פוטנציאל מאשר לכל המוגלגים העלובים האלה, אך בלי קוסם בוגר שידריך אותך לטפח את כוחותיך, אתה נשארת נתון לרחמיהם."

"אין לי שום כוחות," הארי הכחיש.

הזיכרון השתנה שוב, ועכשיו הם היו במטבח ביתם של הדארסלים. הדוד וורנון בדיוק סטר להארי בן השבע, שעמד במרכז ערימה של כלים שבורים. הארי זכר את היום הזה; הכלים שהוא שטף התחילו לרחף סביבו, עד שדודו הבחין בכך מהסלון ופלט צרחת זעם, מה שהבהיל את הארי וגרם לכל הכלים להתנפץ על הרצפה.

"תמיד ידעת שאתה שונה," וולדמורט אמר. "שיש לך משהו שלאנשים אחרים אין. שאתה טוב יותר. יש ברשותך כוח אדיר, הארי, תן לי להדריך אותך כיצד להשתמש בו."

האופן בו הקוסם האפל אמר את שמו צרם להארי. הוא חשב שלא יהיה חכם מצידו להעלות את העובדה שוולדמורט רצח את ההורים שלו – לטענתה של הרמיוני, לפחות – ושאם זו האמת, אז הסיוט שהיה ילדותו והעובדה שהוא מעולם לא "טיפח את כוחותיו" הייתה אשמתו.

וולדמורט אמר, "אני אכן הרגתי את הוריך, בעת מלחמה. זה היה לפני זמן רב. אך כמו שאתה נלחמת להוכיח כל חייך, מוצאו של אדם לא מעיד על עתידו. כל אחד קובע את גורלו בעצמו. אז האם תיתן למשהו שהתרחש לפני כמעט עשרים וחמש שנים למנוע ממך לממש את הפוטנציאל שלך?"

"אתה קורא את המחשבות שלי?" הייתה תגובתו של הארי.

"הכישוף שאני מבצע נקרא ביאור הכרה. אוכל ללמד אותך, בבוא הזמן."

"אולי," הארי השיב בעצבנות. מיקוח הייתה אחת היכולות הבולטות שלו, אבל איך הוא יכול להתמקח עם מישהו שנמצא בתוך הראש שלו?

"אפשר לראות זיכרון אחר? זה מתחיל להיות מדכא."

התמונה של הדוד וורנון שופך את זעמו על הארי הילד נעלמה, וכעת הם היו במשרדי ווינטר ושות', בעיצומה של חגיגה לרגל ניצחונו של הארי בתיק שזיכה את המשרד במליוני פאונד. זה היה אחד הלילות הטובים ביותר בחיו. במשך שבועות לאחר מכן הוא עדיין הרגיש שהוא יכול לרחף כמו המטאטא של מאלפוי בכל פעם שהוא חשב על ההערכה שהשותפים ועורכי הדין הבכירים הרעיפו עליו, וההערצה והקנאה מצד עורכי הדין הצעירים. הוא הרגיש כמו מלך העולם.

"תוכל להיות האדם הזה שוב," וולדמורט אמר, נובר בנבכי נפשו ופורט על המיתרים העדינים של אישיותו. "עושר, כוח, הערצה – אני יכול להעניק לך את כל אלה."

הארי היה חייב להודות שזה נשמע מפתה במיוחד, אבל הוא גם ידע שלכל דבר יש מחיר.

"אין מחיר," וולדמורט השיב לשאלה שלא נשאלה. "מלבד הנאמנות שלך."

"מה זה אומר?" הארי שאל, מרגיש שוולדמורט מנסה לספר לו כמה שפחות.

הוא התעורר על השטיח בחדר המחניק שבבית שבאמצע היער. עוטי המסכות עמדו סביבו בדממה, כמו פסלים. וולדמורט ישב בכיסאו.

"להיות נאמן לי," הוא אמר, מלטף את הנחש הענק ביד חיננית. "משמעותו להיות נאמן לגזע הקוסמים הנעלה, גזע שאתה חלק ממנו. ג'יימס פוטר, אביך, היה נצר למשפחת קוסמים עתיקה ומכובדת, שלמרבה הצער בחרו לבגוד באחיהם הקוסמים. אתה יכול לשנות את זה. אני אעזור לך להשיב את מה שאלבוס דמבלדור לקח ממך כשהוא השאיר אותך בבית דודיך – את העוצמה וההשפעה שהן זכויותיך מלידה."

הארי, שקם מהשטיח, הרגיש מעט מסוחרר לאחר החוויה. הוא שקל את מילותיו בכבדות, תחת מבטיהם הבוחנים של המשרתים הדוממים. הוא לא רצה להיות כמוהם, אבל הצעתו של אדון האופל בהחלט הייתה מפתה.

"שמעתי את ההצעה שלך," הוא אמר לבסוף. "אבל אתה בטח מבין שלא יהיה נבון מצידי לקבל החלטה לפני שאני אדע יותר. אני אחשוב על זה."

תנועה קלה, כמעט בלתי מורגשת, עברה בין הסובבים כמו משב רוח. להארי הייתה תחושה רעה בקשר לזה.

"לא," וולדמורט השיב בקלילות מבשרת רע. "אתה תיתן לי את תשובתך הלילה. ואם אתה מהסס, ישנם אמצעים אחרים שיעזרו לך להשתכנע."

הוא שוב הרים את שרביטו ואמר מילת כישוף מסובכת. הארי חשב לברוח, אבל לא היה מהיר מספיק; כאב טהור מילא כל תא בגופו, בוער ולא מרפה. הוא צעק וצרח, ובתוך הסבל הבלתי פוסק הוא הבין שאם הוא יבחר לסרב לוולדמורט, הוא לא יצא מהבית הזה בחתיכה אחת.

כשזה נגמר הוא מצא את עצמו שוכב שוב על השטיח, זיעה קרה מכסה את עורו. וולדמורט עמד מעליו, מביט בו בעליונות מהולה בגועל. ההבעה הייתה מכוערת על פניו של הנער, אבל הארי העדיף לראות את הפנים האמיתיות של האדם שמולו במקום את המסכה בה הוא השתמש כדי לתמרן אותו.

"לא תצא מכאן בחיים, הארי פוטר," וולדמורט אמר בשנאה. מהזווית הזו, עניו השחורות נראו אדומות באור האש. "תוכל להציל את עורך רק אם תישבע לי אמונים."

גם במצבו, הארי סירב להראות חולשה. "אתה גרוע במשא ומתן," הוא קרקר.

"קרושיו!"

הכאב חזר, חזק עוד יותר. הוא צעק ולאחר זמן קצר כנראה התעלף, כי הכאב היה בלתי אנושי. כשהוא חזר להכרה הוא הרגיש כאילו הוא בילה כמה שעות על סד עינויים, והוא לא היה מסוגל להזיז אצבע בלי להרגיש שכל גופו יקרע לגזרים.

"גם אביך סירב להצטרף אלי בזמנו," וולדמורט סיפר לו. "וכך גם סבך. ותראה איפה הם עכשיו. אני יודע שאתה חכם יותר מהם – הצטרף אלי."

"הרוג אותו!" קול נורא בקע מהדלת החשוכה שבקצה החדר. הארי שוב חש כאב חד וחזק, אבל הפעם רק ראשו כאב – במקום בו הייתה הצלקת שלו. "הרוג את הילד וסיים את מה שהתחלנו!"

"מי אתה?" הארי פלט בשארית כוחותיו, הכאב בצלקת שלו לא מרפה. הוא ניסה למקד את מבטו בדלת, אבל ראייתו התכסתה נקודות שחורות. "מה אתה רוצה ממני?"

לא נשמעה תשובה. וולדמורט, שעוד עמד מעליו, איבד את השליטה במצב לשבריר שנייה. הארי לא עצר לתהות למה הוא נראה כל כך המום. יודע שזו אולי תהיה ההזדמנות האחרונה שלו להציל את עצמו, הוא תפס את ידו הקרה של חוטפו וניסה למשוך מידו את השרביט; ברגע שהוא נגע בו, וולדמורט צרח בכאב והפיל את השרביט.

הארי חטף את המקל המגולף ומייד הרגיש עוצמה בוערת פועמת בעורקיו. לא כמו שהוא הרגיש כשהוא החזיק את המטאטא, אלא תחושה חזקה ונוראית הרבה יותר. וולדמורט עדיין לא התאושש מהמתקפה, ונתיניו עמדו קפואים וצפו כיצד עשן עולה מידו של אדונם. במקום בו הארי נגע בו נותר סימן שחור חרוך.

מבלי לחשוב, הוא קפץ קדימה והצמיד את ידו לפניו של וולדמורט. הצלקת שלו התפוצצה בכאב, אבל הוא לא הרפה. מישהו צרח – אבל זה לא היה וולדמורט, אלא היישות הצופה מהצללים, שפלטה את הצליל הנורא הזה. פניו של אדון האופל נשרפו והתפוררו תתחת ידו של הארי המזועזע וההמום.

עוצמה פצפצה סביבם, מתגברת בכל שנייה של מגע ביניהם, ואז השתחררה בהדף של אש לבנה, קרה. הארי כמעט נפל מעוצמת ההדף – וולדמורט נפל לרצפה, מתפתל בכאב באופן מזוויע – ומצא את עצמו עומד במרכז חדר בוער. להבות אדירות ליחכו את הקירות והתקרה, מאיימות לכלות את הבית ואת עוטי המסכות אובדי העצות שניסו לכבות את האש, אבל הארי לא הרגיש חום.

לא עוצר כדי לנסות להבין מה לעזאזל התרחש, הוא רץ מחוץ לחדר. צ'ו צווחה כשהוא פרץ דרך הדלתות הכפולות וחלף על פניה כרוח סערה במורד המדרגות. בסלון, המטאטא של מאלפוי עדיין ריחף במרכז החדר. הארי תפס אותו ורץ החוצה.

אוויר הערב היה קר ביחס לחום שבתוך הבית, ואפילו שהכאב בצלקתו של הארי נפסק הוא הרגיש שכל עורו בוער. נואש ומפחד לחשוב מה יקרה לו אם היצור שמאחורי הדלת יצליח לתפוס אותו, הוא מיקם את המטאטא בין רגליו (מרגיש מטומטם תוך כדי) ובמחשבה שאם מאלפוי עושה את זה זה לא יכול להיות קשה במיוחד, הוא מתח את גופו הדואב וניסה לפקוד על המטאטא לעוף.

להפתעתו, זה עבד. הוא מצא את עצמו טס במהירות מעל היער, השמש השוקעת מסנוורת אותו, ולא האמין שזה קורה לו. בית האיימים נעלם במהרה בין העצים, והוא היה לבדו עם הרוח המצליפה, בטוח לפחות לעת- עתה. הוא המשיך לראות בעיני רוחו את הפנים השרופות של וולדמורט, כיצד הוא התפתל על השטיח בכאב, ולא הצליח להאמין שהוא גרם לכך. הוא הסתכל בכפות ידיו, שלא היו שרופות כלל. השרביט של וולדמורט עדיין היה בידו.

למרות כל מה שעבר, הוא התחיל לצחוק. עכשיו כשזה היה מאחוריו, כל זה היה יכול להיות סיפור מוצלח מאד, אם הוא רק היה יכול לספר אותו למישהו בלי להישמע מטורלל.

השמש שקעה במהירות, ובעוד האדרנלין בדמו של הארי שוקע, הוא התחיל לרעוד מקור. הוא המשיך לטוס בתקווה למצוא רמז לסיבליזציה, אבל הוא לא הצליח לראות דבר מלבד מרבד ענק של צמרות מחשיכות. תשישות כבדה נפלה עליו, והוא הרגיש כאילו לא נותר בגופו שום כוח שהמאבק מול וולדמורט לא דרש ממנו.

לבסוף, אחרי שהחשכה ירדה, הוא ראה אורות. למרות חולשתו הוא התמלא תחושת תקווה עצומה; הוא טס עכשיו מעל אגם גדול וחלק כמו זכוכית שחורה, לעבר טירה מתנשאת שבערה באור בתוך הלילה. הוא השתוקק להתקרב אליה ולמצוא מחסה באחת המרפסות או הגזוזטרות החמימות למראה, אבל כאילו הוא חש בחולשתו, המטאטא הנמיך את טיסתו עד שהארי לא ראה יותר מאשר את מגדלי הטירה מעל גגות הרעפים של הכפר ששכן למרגלותיה.

איך שהוא, הוא הצליח לנחות באחד הרחובות המרוצפים אבנים שחוקות. הרחוב הכפרי היה ריק, ובבתים הצפופים שהתנשאו משני צידי הרחוב כל החלונות היו מוגפים. הארי עשה את דרכו לאורן של עששיות פזורות, רגליו בקושי נושאות אותו, עד שהוא הבחין בשלט עץ רעוע מעל אחת הדלתות עליו היה כתוב, 'פונדק ראש החזיר'.

הארי דידה פנימה, ראשו כבד וראייתו מעורפלת מרוב תשישות. הוא בקושי הבחין בחלל הטחוב והחנוק אליו הוא נכנס, או בלקוחות הספורים, ועשה את דרכו אל גבר עגלגל שעמד מאחורי הדלפק. האיש הסתכל בו בחשש כבד.

"הצילו," הארי הצליח להשתנק כשהוא נתמך בדלפק, ואיבד הכרה.

הפרק הקודם		הפרק הבא