המטריה הקסומה של אבא

ג'וליוס הסתובב במסדרונות בית הספר.
המטריה הוורודה שאביו הביא לו הייתה אחוזה כעת בידו.
ילדים הסתכלו עליו – בהו בו ליתר דיוק.
הם צחקו.
ג'וליוס ברח למסדרון אחר אבל היו שם אפילו יותר ילדים.
ואז הוא ראה ילד ממושקף ובלונדיני – מצטרף לצחוקם של הילדים האחרים.
זה היה קולין.
ילד שמנמן ומתולתל – פיטר, עמד לצידו, וצחק גם הוא.
הם הצביעו עליו.
"אני לא מאמין שניסיתי להיות חבר שלך בכלל," קרא קולין. "אתה... אתה חצי ענק!"
"כן!" הצטרף פיטר. "מה חשבתי לעצמי בכלל?"

ג'וליוס התעורר משנתו.
הוא שכב שוב במיטה הנעימה במעונות הבנים של חדר המועדון.
הוא הסיט את הכילה.
במיטה שלידו, שכב קולין.
כילתו הייתה מוסטת למחצה, וכפות רגליו ביצבצו.
ג'וליוס קם, והביט בשעון היד שקיבל ליום הולדתו האחרון.
השעה הייתה כעת 6:47.
השמש האירה את האגם הנשקף מן החלון באור כתמתם יפהפה.
ג'וליוס פתח את מזוודתו השכובה לצד מיטתו.
הוא שלף את מערכת השעות, ובחן אותה.
"שעתיים תורת הצמחים, בתור התחלה," מילמל ג'וליוס לעצמו. "...ואז שיעור שיקויים".
הוא הכניס את מערכת השעות בחזרה למזוודה, ואז הוציא ממנה תיק קטן, שבו יישא את האביזרים שלו לאותו יום.
ג'וליוס דחף לתוך התיק ערימה של ספרים לשיעורים הקרובים, ערכת שיקויים, קלמר ושרביט.
לפתע הוא הבחין במשהו מבצבץ מתוך המזוודה.
הוא התקרב, וגילה להפתעתו את המטרייה הוורודה של אביו.
הוא כמעט שכח מהמטרייה הזו, אחרי כל הדברים שקרו לו אתמול.
ג'וליוס נזכר במילים של אבא שלו: "... אתה צריך להיות גאה בזה. אני מוריש לך את המטריה שלי..."
מה מיוחד כל- כך במטריה הזאת?
אבא שלו אף פעם לא סיפר לו על המטריה.
למה שהוא יוריש לו מטריה וורודה?
ג'וליוס רצה לדעת את הסיפור שמאחוריי המתנה המסתורית.
הוא לקח אותה, וניסה לדחוף לתיק, שהיה כבר ממילא עמוס בחפצים.
הוא הוציא את השרביט מהתיק שלו, כשנזכר לפתע בכישוף שהבחין בו בזמן שעיין בספר הלחשים.
ג'וליוס הוציא את ספר הלחשים מהתיק, והחל לעיין בו.
לבסוף הוא מצא את העמוד שחיפש.
לחש הרחבה סמוי.
ג'וליוס עקב אחריי ההוראות שבספר.
הוא נופף בשרביט שלו, טפח על התיק, ומילמל את הלחש
לרגע נראה כאילו לא קרה כלום.
"אני מקווה שזה פעל," מילמל ג'וליוס.
הוא סגר את המטריה, והכניס אותה לתוך התיק ללא מאמץ.
אחר, הוא הכניס גם את השרביט והספר, וסגר את התיק.
ג'וליוס חצה את חדר המועדון בישנוניות, כשהתיק מיטלטל על כתפו.
הוא ירד בגרם המדרגות הלולייני.
חדר המועדון המואר באור השמש קיבל את פניו.
הפרחים ריקדו על האדניות.
ג'וליוס שיפשף את עיניו בתדהמה, מוודא שהוא לא דמיין את המחזה.
עד כמה שהיה זכור לו, לא היה כתוב על צמחים מרקים בחדר המועדון של הפלפאף, לפי הוגוורטס: תולדות.
ג'וליוס חצה את חדר המועדון, ויצא דרך הדלת העגולה.
הוא נתקל בטעות בילד שעבר במסדרון.
ג'וליוס מילמל התנצלות חפוזה, שלוותה בתקיעת מבט מפוחד מצד הילד, שהגביר את קצב צעדיו.
ג'וליוס גילגל את עיניו.
זאת לא הפעם הראשונה שילדים הגיבו אליו בצורה כזאת.
הוא נכנס לאולם הגדול.
מעט מאוד תלמידים היו שם.
שולחן הסגל היה ריק ממורים, מלבד פרופסור לונגבוטום, והמורה לטיפול ביצורי הפלא.
ג'וליוס התיישב בשולחן הפלפאף, ואכל טוסט וביצה מקושקשת שהופיעו על צלחתו.
קולין הצטרף אליו מאוחר יותר, בחיוך מתוח.
ג'וליוס הבין שהוא לחוץ כי השיעור הראשון הוא עם אבא שלו.
"שאלת את אבא שלך מה הוא חושב על זה שהתמיינת להפלפאף?" שאל ג'וליוס.
קולין הינהן נמרצות, והתיישב לידו.
"הוא אמר שהוא שמח כל עוד אני מרגיש בנוח בבית שבו אני נמצא," ענה קולין, ואז הוסיף במהירות. "דיברתי איתו אתמול בלילה..."

...

בשעה שמונה תלמידי שנה ראשונה מבית הפלפאף וגריפינדור התכנסו בחממה מספר אחת.
פרופסור לונגבוטום הורה להם להתיישב לצדי שולחן מוארך.
"היום, תלמידים," פתח פרופסור לונגבוטום הנרגש. "עומד להתקיים שיעוריכם הראשון בתורת הצמחים."
הוא קרץ לעבר קולין, שסומק עז הציף את פניו.
"היום אני אראה לכם צמח מאוד מעניין," המשיך הפרופסור. "הוא נקרא, אקווה סקווירץ".
"אקווה מה?" שאל תלמיד מגריפינדור.
"אקווה זה מים, עד כמה שאני זוכר," מילמל ילד מהפלפאף.
"אקווה סקווירץ," חזר פרופסור לונגבוטום, בחיוך מרוצה. "זה בא מלטינית. אקווה סקווירץ, זה אומר משפריץ מים. למישהו יש רעיון מה מיוחד בצמח הזה?"
הפרופסור הניח על השולחן עציץ, עם פרח שממבט ראשון נראה רגיל לחלוטין.
היו לו עלי כותרת לבנים ואבקנים בגוון צהבהב.
"אולי הוא משפריץ מים על מי שמתקרב אליו?" הציע פיטר.
"אתה מתקרב לתשובה," אמר פרופסור לונגבוטום.
"אוו!" קרא תלמיד מגריפינדור. "זה בטח משפריץ מים רק כשמשקים אותו! אבא שלי סיפר לי על הצמח הזה!"
פיטר חייך לעבר התלמיד, שקרץ אליו בחזרה.
התלמיד היה שחור שיער, ועיניו היו כחולות.
הוא היה מוכר לג'וליוס מאיפה-שהו, אבל לא היה בטוח מאיפה.
"זה ג'יימס פוטר," לחש פיטר באוזנו של ג'וליוס, למראה מבטו השואל. "סיפרתי לך עליו."
"כן," מילמל ג'וליוס. "הבן של הארי פוטר..."
פרופסור לונגבוטום כיחכח בגרונו.
"אתה צודק, מיסטר פוטר," אמר בגאווה. "האקווה סקווריץ לא צריך מים כדי לחיות. הוא מקבל את רוב האנרגיה שלו מהשמש. כאשר משקים את הצמח הקסום, מתיז את המים מתוך הרווחים שבין האבקנים, ויוצר מן מזרקה יפהפייה."
הפרופסור כיוון את שרביטו אל הצמח.
"אגואמנטי!"
נחשול מים קטן פרץ מתוך השרביט אל העציץ, כמו מעין מזלף.
התלמידים חיכו במשך כמה רגעים, אבל לא קרה כלום.
"צריך לתת לזה כמה זמן," אמר פרופסור לונגבוטום. "חמש דקות לכל היותר. בינתיים אני אחלק לכם עציצים עם האקווה סקווירץ כדי שתנסו בעצמכם. עכשיו תתחלקו לזוגות."
"רוצה להיות איתי?" שאל ג'וליוס, ומשך בידו של קולין.
קולין הינהן.
"אני אהיה עם ג'יימס," אמר פיטר.
פרופסור לונגבוטום עבר בין זוגות התלמידים וחילק עציצים עם האקווה סקווירץ, ומזלף קטן.
כשהגיע תורם של קולין וג'וליוס, הוא לחש משהו באוזנו של קולין, שגרם לו להסמיק.
ג'וליוס העדיף לא לשאול את קולין מה אבא שלו אמר לו, כדי לחסוך ממנו החלפת צבעים נוספת.
קולין השקה את הצמח עם המזלף.
"אתה חושב שזה יעבוד לנו?" שאל ג'וליוס.
"זה לא כל- כך קשה," אמר קולין. "בסך- הכול צריך להשקות את הצמח ולחכות."
"תראו!" קרא פרופסור לונגבוטום. "הצמח מתחיל להגיב!"
ג'וליוס וקולין הביטו במתרחש.
צמח האקווה סקווירץ של הפרופסור החל להתיז מים לכל עבר.
טיפות נפלו אחת אחרי השנייה ויצרו קשתות של מים מכל הכיוונים.
"זה יפהפה," אמרה תלמידה מהפלפאף, מוקסמת.
"זה אכן יפהפה," הסכים פרופסור לונגבוטום.
אחרי כמה דקות, החממה הפכה לתערוכה של מזרקות בכל מיני דוגמאות ("אתם יכולים לשנות את הצורה שבה המזרקה פועלת על ידי הזזת האבקנים בלבד!" אמר פרופסור לונגבוטום).

השיעור שאחריו היה לא פחות מלהיב.
המורה לשיקויים לימד אותם להכין שיקוי שינה.
תלמיד אחד קירב את האף שלו אל הקדרה בזמן שבחש את השיקוי, ושקע בתנומה מפתיעה כשראשו בתוכה.
כל התלמידים צחקו – אפילו המורה לא הצליח להישאר אדיש למה שקרה, עד שנזכר שהמים שבקדירה רותחים, ומיהר להביא את התלמיד למרפאה.

השיעורים האחרים היו פחות מעניניים.
ג'וליוס לא הצליח להישאר ער בשיעור תולדות הקסם, ולא ידע אם זה בגלל השפעת השיקוי, או שהשיעור הזה פשוט משעמם להחריד.
שיעור שינוי צורה לא עזר כל- כך לאווירה.
אף אחד חוץ מג'וליוס לא הצליח להפוך עט דיו לפינצטה.
פרופסור ברנהיל, המורה ללחשים, לימדה אותם לחש לפתיחת דלתות נעולות.
"אם אפשר לפתוח דלתות נעולות, אז מה הטעם להשתמש במנעול?" שאל תלמיד מגריפינדור.
פרופסור ברנהיל פתחה את פיה כדי לענות לו, ואז סגרה אותו בשתיקה ומשכה בכתפיה.
"אני לא המצאתי את המנעול. אל תאשים אותי," ענתה לבסוף.
כל הכיתה צחקה.

אחרי שיעור לחשים, הלימודים נגמרו, להקלתו של ג'וליוס.
הם אכלו ארוחת צהריים באולם הגדול, ודיברו על מה שעבר עליהם באותו יום.
"וואו, אני מת על המורה שלנו לשיקויים," אמר פיטר. "הוא כל- כך כיפי!"
"כן," אמר קולין. "ראית את הילד ההוא כשהפנים שלו נפלו לתוך הקדרה? זה היה קורע!"
"השיעור של אבא שלך היה מדהים," אמר פיטר לקולין. "אני כבר מחכה לשיעורים הבאים שלנו איתו."
"צודק לגמרי," אמר ג'וליוס. "אתה אמרת שלאבא שלך יש מקצוע לא קולי. אני חייב לחלוק עליך."
"טוב," הסכים קולין. "אתם צודקים. אני צריך להעריך קצת יותר את העבודה שאבא שלי משקיע."
ג'וליוס קפא במקום.
המילים של קולין הידהדו בראשו.
"אני..." מילמל ג'וליוס. "אני צריך ללכת."
ג'וליוס קם ללא אזהרה מוקדמת ועזב את האולם בצעדים מהירים.
"ג'וליוס, חכה!" קרא קולין.
הוא הגביר את קצב צעדיו, ועבר בין המסדרונות.
"היי, תיזהר!"
קרא נער עצבני שג'וליוס נתקע בו בלי לשים לב.
ג'וליוס עבר בין המסדרונות, עד שהגיע לערימת החביות.
הוא החל להקיש במקצב השיר "הלגה הפלפאף" על החבית השנייה מהסוף.
החביות זזו, ונתנו לו להיכנס לחדר המועדון.
החדר העגול היה ריק מאדם.
ג'וליוס עלה במדרגות הלולייניות אל מעונות הבנים, והסיט את הכילה של מיטתו.
הוא התיישב על המיטה, ושלף מתיקו המכושף בלחש הרחבה סמוי את המטריה של אבא שלו.
מה עשיתי? חשב ג'וליוס. אני טיפש. שום דבר לא יפצה על העוול שעשיתי לאבי.
דמעות עלו בעיניו של ג'וליוס.
הוא שמע קול של צעדים במעלה המדרגות.
"ג'וליוס?"
קולו של קולין נשמע.
"עזוב אותי," אמר ג'וליוס בקול גבוה מהרגיל.
"ג'וליוס, מה קרה?"
"זה מה שאמרת," ענה ג'וליוס. "התנהגתי כמו טיפש. אני צריך להיות גאה באבא שלי. הוא עזר להארי פוטר. ואני נמצא בהוגוורטס, מבויש מאבא שלי. אני אמור להיות גאה בו, אבל אני לא מצליח- "
קולו של ג'וליוס נשבר.
גל של דמעות שטף את לחייו הסמוקות.
"ג'וליוס."
קולין הסיט את הכילה, והתיישב לידו.
"זה לא קל להיות גאה באבא שלך. תראה אותי. אני כמעט התעלפתי מבושה כשאבא שלי העביר את השיעור בתורת הצמחים."
"אבל אתה לא כמוני," אמר ג'וליוס. "אני חצי ענק. אני לא גאה באבא שלי, וגם אני לא גאה במי שאני."
"אבל אתה בן אדם נהדר," אמר קולין.
"חצי ענק ליתר דיוק," תיקן אותו ג'וליוס.
קולין פלט אנחה עמוקה.
"זה לא משנה מה אתה. הנקודה היא שאתה החבר הכי טובה שאי פעם היה לי. אתה ופיטר."
ג'וליוס משך באפו.
"קולין? ג'וליוס? איפה אתם מתחבאים?"
פיטר הגיח מהמדרגות.
"ג'וליוס, הכול בסדר?"
"כן," אמר ג'וליוס בחיוך. "אתה וקולין הם החברים הכי טובים שאי פעם יכולים להיות לי."

הפרק הקודם		הפרק הבא