הסיפור של אוונס ופוטר

"קומו כבר!" צעק לופין אל חבריו לחדר, סיריוס בלק, ג'יימס פוטר ופיטר פטיגרו.
"כבר מאוחר!" צעק להם.
"אני אהרוג אותך, ירחוני," מילמל סיריוס, שפניו היו קבורות בכרית האדומה.
"סיריוס, קום!" אמר לופין בסמכותיות.
"לעולם לא!" קרא סיריוס מבעד לכרית.
"ססיליה בדיוק מתקלחת," אמר לופין בחיוך 'קונדסאי'. סיריוס קם מייד ורץ מהחדר.
"אחת, שתיים, שלוש..."
"אני אהרוג אותך, ירחוני!" שאג סיריוס.
הוא נכנס לחדר בסערה.
"היחיד שמתקלח הוא אמט!" צעק. לופין פרץ בצחוק.
"נכנסת לאמט פיניגן באמצע המקלחת!" קרא בין התקפי הצחוק.
"הוא נתן לי עונש!" כעס סיריוס.
"ונעבור לג'יימס!" קרא לופין בעליצות.
פיטר נפל על הרצפה בקול חבטה.

לילי הביטה בססיליה, שקברה את פניה בכרית שהביאה תוך השמעת אנחת ייאוש.
"אין לי מושג למה הבאת כרית לארוחת הבוקר, והאמת שגם לא אכפת לי, רק תאכלי כבר!" קראה לילי.
"אין לי כוח, לילי," מילמלה ססיליה בעייפות.
אליס בחשה את הדייסה שלה.
"סיסי, את חייבת לאכול," אמרה לחברתה.
"לא בא לי," אמרה ססיליה, ובאותו רגע דלת האולם נפתחה, ומבטי כולם הופנו לקונדסאים.
פיטר פטיגרו הלך באיטיות, ומידי פעם נתקע בשולחנות. השיער שלו היה סבוך ומלא קשרים, והעיניים שלו היו עצומות.
ג'יימס פוטר עוד היה לבוש בפיג'מה, עיניו היו עצומות למחצה וראשו היה מונח על כתפו של רמוס לופין, חברו.
סיריוס בלק בקושי הלך. לופין נאלץ לגרור אותו קדימה שעה שהוא נוחר נחירות רמות כל כך שתלמידים תהו איך הוא מסוגל להפיק רעש כזה.
רמוס לופין, לעומת חבריו הישנוניים, היה עירני לגמרי. שיערו היה מסורק בקפידה, בגדיו מסודרים ונקיים. עיניו היו מלאות ברק.
"פיטר, זהירות!" קרא, אך זה כבר היה מאוחר מידי בשביל פיטר.
טראח!
פיטר התנגש בשולחן המורים בעוצמה.
לופין נאנח בעוד ג'יימס התחיל ללכת לכיוון פיטר.
"אל תדאג, ג'יימס פוטר כאן," מילמל. הוא התנגש בפיטר, ושניהם נפלו על הרצפה והתחילו לנחור.
סיריוס כמעט צנח על הקרקע אם לופין לא היה מחזיק אותו.
ממקומו בשולחן המורים, דמבלדור זקף את גבותיו.
"נראה ששלושתכם עירניים לגמרי," אמרה פרופסור מקגונגל בסרקזם.
"בטח, פרופסור. אחד ועוד אחד זה שלוש," מילמל סיריוס. מקגונגל נעצה בו מבט מלא תוכחה, ודמבלדור ציחקק.
"נראה שהנערים הללו לא ישנו כראוי!" קרא בשעשוע.
"יותר לא התעוררו," מילמל לופין. התלמידים לא יכלו להתאפק יותר.
כולם פרצו בשאגות צחוק, ותלמידי סלית'רין חייכו חיוכים נבזיים למראה ההשפלה של שלושה מהקונדסאים.
"שקט!" קראה מקגונגל. השתררה דממה באולם.
"אדון לופין, כשהם יהיו עירניים יותר-" הדגישה מקגונגל.
"-תועיל בטובך לספר להם שיש להם ריתוק ביום שבת, שש בבוקר, בכיתת לחשים. מישהו-" היא נעצה מבט מתרה בסיריוס.
"-גילגל לשם פצצות צבע שתכולתן לא יורדת בקלות." פיטר השמיע נחרה רמה ומילמל משהו על פצצות סירחון.
"בסדר." לופין הנהן.
"בואו, בנים." הוא הרים את ג'יימס ופיטר למצב של עמידה ואחז בידיהם. הוא אחז בידו של סיריוס ואמר: "אל שיעור שיקויים."
וכך הוא הוביל אותם, כמו גננת בטיול עם ילדים קטנים, למרתפים.

הפרק הקודם		הפרק הבא