אני?!בסלית'רין ?!

הנסיעה בכרכרה נהדרת, הנופים מדהימים, אפילו התרגלתי לכאבי הראש, שרק הלכו וגברו שהתקדמנו לעבר הוגוורטס, האיש האדמוני, שמתברר שקוראים לו אלבוס דמבלדור, מסתכל במבטו המהורהר לעברי, אני לא מצליחה להבין מה מטריד אותו, אחרי כמה דקות של בהייה לעברי הוא מסתכל מחוץ לחלון, העיניים הכחולות שלו משדרות הבעה של איש שמסתכל על תמונה של אהוב שהלך, אני מכירה את המבט הזה, זה אותו מבט שיש לאמי שהיא מסתכלת על תמונתה של אימה, אני הייתי בת שלוש שהיא נפטרה, אז לא זכרתי ממנה הרבה, אבל זה כואב לכל מי שאני מכירה ממשפחתי, שאני מנסה לשאול שאלות לגביה, למה היא מתה? למשל, אני זוכה למבטים ספק קשוחים ספק אטומים, מאז אני למדתי

לא לשאול שאלות בנוגע ל... העבר המשפחתי.

"הגענו" אומר דמבלדור ויוצא מהכרכרה באותה מידת מהירות שהוא היה יוצא ממנה אם הייתי סוהרסן, אני משתדלת לא להיעלב.

שאר הכרכרות מגיעות תוך כמה שניות, אני מחפשת את אחותי במבטי, אבל בין מאות התלמידים, עם הגלימות התואמות, זה כמעט בלתי אפשרי למצוא אותה.

דמבלדור מאיץ בי לעמוד בקצבם של תלמידי שנה ראשונה שצריכים לעבור את תהליך המיון, אבל הראש שלי פועם, כל צעד כרוך בכאב , אי אפשר לתאר את הכאב הזה.

שאני מגיעה להוגוורטס, עומדת מאחורי הילדים שמדברים נרגשות עם חבריהם החדשים, יש בי צביטת אכזבה שלא הלכתי עם אריאן וישבתי עם חבריה, לפחות הייתי שואלת אותם על הבית ספר, על השיעורים, על משהו שיעזור לי להבין לאן אני צועדת.

"לוסי נכון?"

מישהו מעיר אותי מבעיותיי, זה אותו ילד שישב לידי בתא.

"כבר כולם מכירים את הילדה שהתעלפה?" אני אומרת בעוקצנות ומחכה שיקראו לי.

"בערך...אבל הם ישכחו את זה תוך כמה ימים"

"כן בטח" אני אומרת בשקט ומרגישה איך הראש שלי מתחיל לפעום עוד פעם,אני חייבת לעשות מקלחת קפואה לפני שאני הולכת לישון.

"בן טילנבוק!" אמר המורה שאחראי למצנפת המיון.

"זה אני"  הוא אומר והולך לעבר המצנפת, אבל חוזר על צעדיו.

"לוסי,אני חושב שאת באמת צריכה ללכת למרפאה, אני יודע שאני לא ממש מכיר אותך, אבל התעלפת ואת נראת סובלת, זה לא סימן טוב"

הוא הולך בחזרה לעבר המצנפת ולא נותן לי זמן לענות לו, אני יודעת שהוא צודק.

"רייבנקלו" אומרת המצנפת ובן מתרגש, מחיאות כפיים מהשולחן של רייבנקלו.

אחרי כמה ילדים המורה אומר את שמי ואני הולכת לעבר המצנפת, אותה הרגשת חרדה שהייתה לי לפני שהתעלפתי מטפסת עוד פעם ,מאיימת להטביע אותי במצבור העולה של החרדות והמחשבות שרוצות להתפוצץ לי במוח, כולם בשקט ורק צעדיי האיטיים נשמעים באולם, שאני יושבת אני מסתכלת לעבר השולחן של גריפינדור, אחותי מחייכת לעברי, ואני מחייכת בחזרה.

אני שמה את המצנפת על ראשי ומחכה שהיא תגיד את המילה, המילה שכל המשפחה שלי שמעה, המילה היא כמובן גרי-

"סלית'רין" 

הפרק הקודם		הפרק הבא