נגד הכל

וויתור זכויות יוצרים - כל הזכויות שמורות לג'יי. קיי. רולינג!!

 הפאנפיק נכתב למטרות הנאה ושיפור מיומנות-הכתיבה, ואין לי שום כוונת רווח ממנו.

בהתחלה הכתיבה פחות טובה אבל אני ממש אשמח אם תמשיכו ומבטיחה שזה ישתפר😉

את הפאנפיק כתבתי עם חברה שלי - כרגע היא לא בפוטרמור, אבל כשהיא תצטרף (והיא תצטרף!) אני אכתוב את הכינוי שלה...

וכמובן אשמח לתגובות!!😊

תהנו🌻

פרק 1 | המכתב | לרה

הרחוב המה בשעה זו של הבוקר, מלא באנשים הממהרים לעבודתם, רצים בפנים רציניות ועוצרים רק כדי לברך אחד את השני בבוקר טוב חטוף.
צעקה רמה קטעה את מרוצתם, והם הפנו את מבטם אל עבר שער הברזל הגדול שעמד בכניסה לבית. הבית.
קהל האנשים הביט בתדהמה על ילדה שחורת-שיער שהסתכלה על השמיים בעינים בורקות.
ילד קטן נצמד לאמו בפחד. למרות שמידי פעם נשמע רעש מתוך הבית, הוא תמיד היה מוגדר כנטוש וריק. כאילו תלוי על שער המתכת השחור שלט אזהרה - נא לא להיכנס. שמות רבים היו לו, וסיפוריו סופרו באמצע הלילה לאור פנסים והרעידו את שומעיהם.
האם ליטפה את שערו של בנה, תפסה בידו ופנתה משם במהירות, כאילו בורחת מהסיפורים שהסתובבו עוד בזמנה.
רעש חזק נשמע, ואחד האנשים התכופף והרים את תיק המסמכים שנשמט מידו. היה זה כמו אות לקהל האנשים שעמד שם, והם החלו להתפזר משם אחד-אחד.
אחד מהם עבר ליד השער ופתח את פיו כאילו רצה להגיד לה משהו, אך הוא נמלך בדעתו, הסתובב והמשיך ללכת.
לאחר כמה שניות הסתובבה הילדה במהירות, כאילו שמעה קול קורא לה, וחזרה אל הבית.
***
"לרה, כמה פעמים אמרתי לך לא ללכת לעמוד שם?" קולה של אמה היה עצבני מעט, אבל לרה ידעה שהיא לא באמת כועסת עליה, לפי החיוך הקטן שהסתמן בזוויות פיה.
אלן הייתה אישה בגובה ממוצע, בעלת עור בהיר ועיניים בצבע כחול-אפור עמוק. שערה החום היה אסוף תמיד על ראשה, שלא יפריע לה לעבוד, ושפתיה המלאות היו תמיד מעוקלות לחיוך. היא דמתה להפליא ללרה, חוץ מאפה הסולד. לרה תמיד קינאה בה בשל כך, ובגלל עיניה החומות, והיה לה הרגל למשש את אפה, במיוחד כשהייתה בלחץ.
"סליחה אמא," קראה לרה בהתרגשות, כשעיניה עדיין בורקות, "אבל הינשופים אמורים להגיע עוד מעט! את מאמינה שאני באמת אלך להוגוורטס?"
"כן חומד, אבל את יודעת שהאנשים המסכנים בטוחים שהבית הזה ריק ונטוש, במיוחד אחרי כל הסיפורים שהפצנו עליו." קולה היה כעת רך יותר, וחיוכה התרחב. "אני חושבת שזה רק בלבל אותם לראות אותך פתאום. מזל ששמנו כמה קסמי הגנה על הבית, אחרת הם גם היו שומעים שאני צועקת לך, ואז בכלל הייתה מתעוררת מהומה שלמה."
"למה באמת צריך שהם יפחדו מהבית הזה?" שאלה לרה בעודה הולכת בעקבות אמה אל המטבח. "את לא ראית איך הם הסתכלו עלי שם בחוץ! כאילו הייתי איזה גובלין..."
"רק ככה אנחנו יכולים להמשיך לגור פה," אמרה אלן ונאנחה, "חבל שזה ככה, אבל את מכירה את חוקי משרד הקסמים..."
לרה הנהנה והביטה אל עבר מחוגי השעון.
"טוב אמא, אני מאחרת לחוג הגנה-עצמית," קראה לרה ורצה לחדרה.
"לרה," צעקה אלן, וחיכתה עד שלרה תצא מחדרה לפני שהתחילה לדבר, "אני יודעת עד כמה החוג הזה חשוב לך, אבל הפעם לא תוכלי להגיע. הינשופים צריכים להיות פה כל רגע ואני צריכה שתעזרי לי עם הסעודה."
"ברור, הסעודה..." לרה נאנחה וזרקה את נעלי הספורט שהחזיקה בידיה לפינה. היא ידעה שאמה נוהגת להכין סעודה אחרי שמקבלים את המכתבים להוגוורטס, אבל בדרך כלל אחיותיה הגדולות עזרו להכין אותה. "איפה קלייר ורנת'?"
"הן הלכו לאיזה כנס קוסמים מעל השנה החמישית," אלן הניחה ערימה של צלחות בידה. "אני אתחיל לבשל, וכתסיימי לארגן הכל תבואי לעזור לי."
לרה סידרה את הצלחות והכוסות בזריזות, וסיימה להניח את הסכינים בדיוק כשנשמעה דפיקה עזה על החלון. היא רצה ופתחה אותו לרווחה, נותנת לינשופים היפים של הוגוורטס להיכנס אל תוך הבית.
"אמא! אמא! המכתבים הגיעו!" קראה בעינים בורקות. היא הורידה בזהירות את המכתבים מרגליהם של הינשופים והכניסה אותם לכלוב גדול כדי שינוחו אחרי הדרך הארוכה שעשו, ולאחר מכן רצה אל המטבח והראתה לאמה בהתלהבות ערימה של מכתבי-קלף יפים, כשעליהם כיתוב ירוק.
אלן לקחה את המכתבים והכניסה אותם לתוך תיבה קטנה.
"אוף אמא! תני לי רק להסתכל על המכתב שלי!" התחננה לרה.
"לרה, את יודעת שאנחנו לא עושים את זה. פותחים בארוחה, ביחד עם כולם! מעניין מי יצא ראשון..." אלן חייכה אל לרה.
"בבקשה!" ניסתה לרה פעם אחרונה.
"לא ולא! ועכשיו נמשיך בעבודה. סיימת כבר לעריך את השולחן?"
לרה הלכה מובסת אל השולחן, והמשיכה לסדר אותו.
כאשר השולחן היה חגיגי ומסודר, היא רצה לעזור לאמה במטבח, וכשסיימה שלחה אותה אמה לחדרה עד שתתחיל הארוחה.
"ילדים, בואו, הארוחה מתחילה!" צעקה אלן לאחר זמן מה, "אבא בדיוק הודיע שהוא יגיע מאוחר, וביקש שלא נחכה לו."
חמש דקות לאחר מכן ישבו כולם ליד השולחן, וחיכו ללרה.
"לרה? אנחנו רוצים להתחיל!" צעקה קלייר.
"אני באה!" קראה לרה ונכנסה הביתה מהמרפסת.
"מה עשית בחוץ?"
"כלום." התחמקה. "אני הלכתי להביא את התיבה עם המכתבים מאדן החלון..."
"אוקי..." אמרה אלן והצביעה על הכסא הריק שלידה. "הנה, שבי כאן."
"איזה ריח טוב," קראה קלייר כשלרה התיישבה, "נכון רנת'?"
משראתה שאינה עונה, נתנה לה מכה קטנה, ורנת' הנהנה בראשה. "מה שתגידי." מלמלה, ולא הזיזה את מבטה מהספר עב-הכרס שהחזיקה בידה.
"אני רוצה אוכל! אני רוצה אוכל!" קראה ריין, וקפצה על כיסאה בהתלהבות.
"תודה ללרה שעזרה לי להכין את הארוחה," אמרה אלן, והביטה בריין בחיוך. "ריין, עוד רגע נתחיל לאכול, אבל רק אחרי שכל הספרים יזוזו הצידה." היא הפנתה את מבטה אל רנת', שהמשיכה לקרוא, ולא שמה לב למתרחש סביבה.
ריין קפצה ממקומה וצעקה לרנת' "אני רוצה לאכול," עד שהניחה את הספר בצד וריין התיישבה במקומה.
"יופי," היא חייכה, והתעלמה ממבטיה העצבניים של אחותה הגדולה. "עכשיו אפשר להתחיל לאכול."
אלן צחקה, והחלה לחלק את האוכל. "לרה, מה את רוצה לאכול?" שאלה בחיוך רחב.
"אני... אני לא רעבה." מלמלה לרה.
"אי בטח מתא'גשת בגלל אמכתב," הציעה ריין בפה מלא, ולרה הנהנה במהירות וחייכה חיוך חפוז.
"אנחנו נפתח אותם עוד רגע," אמרה אלן. לאחר כמה דקות, משראתה שלרה עדיין לא אוכלת, וכולן מביטות בה בציפיה היא הרימה את התיבה. "טקס חלוקת המכתבים!" הכריזה ברשמיות-מעושה, כשהיא בעצמה מתרגשת, וגרמה לריין לצחקק. היא פתחה את התיבה, והוציאה מתוכה ערימה של מכתבים.
"קלייר, קחי את המכתב שלך... רנת', קחי בבקשה את שלך. מישהי יודעת איפה דמיאן?"
"הוא אצל כריסטר."
"בסדר. והמכתב האחרון ל... לרה!" היא הושיטה לה את המכתב שלה, ולרה לקחה אותו בהיסוס. אלן נתנה להן לעיין במכתב למשך מספר דקות ואז שלחה אותן לחדרן במהירות. "לכו עכשיו להתארגן! עד עשר כולן ישנות. מחר הולכים לסימטאת דיאגון ואני לא רוצה שתהיו עייפות!"
"אמא, מתי אני אקבל מכתב?" שאלה ריין.
"שנה הבאה, חמודה. לילה טוב לרה!"
"לילה טוב אמא." ענתה לרה ועלתה לחדרה. היא נאנחה באיטיות, נשכבה מתחת לשמיכה, והביטה במעטפה שלה מהוגוורטס. אצבעותיה רפרפו על החותם האדום, אבל כשהגיעה שעת השינה היא הביטה במעטפה, כשהיא עדיין סגורה.

		הפרק הבא