נגד הכל

בזמן שאתם קוראים אשמח אם תחשבו על דברים שצריך לשפר בפיק ותגידו לי את זה בתגובות/בינשוף (אפשר לשלוח לי ינשופים באמת באמת חופשי!!)

באמת אשמח לכל סוג של תגובה אם היא מכבדת:)

עכשיו אתם יכולים לקרוא...😉

תהנו🌻

פרק 3 | התוכנית | לרה

"איפה היית? ממש דאגנו!"
"הכל בסדר... זאי רצה שאני אפגוש אותו בקשר לספרים החדשים של הוגוורטס. משהו בהזמנה שלהם השתבש..."
לרה שמעה את לחישותיהם המהוסות של הוריה, והביטה בעצב במעטפה שבידיה. היא ידעה שמה שעשתה היה אסור, אבל היא לא יכולה לדמיין את צערם של הוריה אם היא לא הייתה עושה את זה.
היא הייתה חייבת זה היה המעשה הנכון.
לרה שמעה את צעדיו של אביה עולים במדרגות. היא הניחה את המכתב מתחת לכרית והתכסתה בשמיכה במהירות, אבל עיניה נשארו פקוחות. היא לא הצליחה להרדם, ורק שחזרה בראשה שוב ושוב את מה שעשתה.

כמה שעות מוקדם יותר
לרה ערכה את השולחן בזריזות, ורצה לעזור לאמה עם הכנת המאכלים.
"אני רק צריכה שתכיני את הרוטב לבשר," אלן הביאה ללרה מתכון ותוך מספר דקות סיימה לרה את מטלותיה.
"רק לפני שאת הולכת, שימי בבקשה את התיבה של המכתבים בחוץ על אדן החלון," ביקשה ממנה אמה. "אני אקרא לך כשנתחיל לאכול. ואל תסתכלי.. " היא חייכה אליה בשובבות.
לרה הרימה בזהירות את התיבה והלכה איתה החוצה. היא הרימה אותה אל אדן החלון, ואז נעצרה. אולי, רק הצצה קטנה... היא פתחה את מכסה התיבה ונגעה בהנאה בקלף ועליו הכיתוב הירוק הדק.
המכתב הראשון היה ממוען ל'עלמה ק. וויג'סט', אחריו לרנת', ואז לדמיאן, אחיה הגדול ממנה בשלוש שנים. היא הרימה בעיניים בורקות את מכתבו של דמיאן, מחכה בהתרגשות לראות את מעטפת-הקלף החתומה בחותמת שעווה, עליה רשום שמה בכתב היד המסולסל.
לרה קימטה את מצחה בבלבול. ידה נגעה בתחתית התיבה במקום במעטפה המיוחלת. אולי היא פספסה אותה? היא הניחה שוב את כל המכתבים בתוך התיבה, והוציאה אותם אחד-אחד. קלייר, רנת', דמיאן... לא. יש שלושה מכתבים בדיוק.
היא פערה את עיניה בבהלה. יכול להיות שהמכתב שלה לא הגיע? אולי שכחו לשלוח אותו? היא החזירה את כל המכתבים לתיבה, והניחה אותה בעצבנות על אדן החלון.
המכתב בטח נפל לה בדרך. הוא חייב להיות כאן. היא תמצא אותו. היא לא רוצה לדעת מה יחשבו עליה אם היא לא...
היא נכנסה לבית והחלה מחפשת את מכתב הקבלה בשיטתיות ובדממה. אסור שאף אחד יראה אותה. היא התגנבה והחלה להרים כריות, לחטט בארונות... כל מגירה שנפתחה הייתה מלווה בתקווה מחודשת, מתחת לכל חפץ שהרימה היא ציפתה לראות את הכתב הירוק המסולסל, ובכל פעם התייאשה מחדש. רק המחשבה על הוגוורטס נתנה לה את הכוח להמשיך לחפש.
אחרי שעברה בחיפושיה כבר על מחצית מהבית החל חשש מתגנב לליבה, חשש שרק גבר כשסיימה לחפש בחציו השני.
היא רצה לחצר, אבל אחרי עשר דקות היא התיישבה מיואשת על מדרגות ביתה. איפה המכתב שלה? יכול להיות שאחרי כל הצפייה שלה, היא לא תקבל מכתב? היא לא תגיע להוגוורטס? יכול להיות ש... זהו?
היא הניחה את ראשה בין ידיה ודמעות זלגו מעיניה. מאז שהייתה ילדה קטנה סיפרו לה על הוגוורטס, על השרביט ועל כל הדברים שהיא תוכל לעשות איתו. היא תמיד קינאה באחיה הגדולים, וחיכתה לרגע שתגדל מספיק ותתקבל להוגוורטס. היא לא יכלה להאמין שזה קורה לה. היא באמת... סקיבית?
דמעותיה התחזקו ברגע שחשבה על המילה הזאת. זה באמת מה שהיא? תמיד תצטרך להסתכל מהצד על אחיה הגדולים ולהעריץ... לקנא...
לא.
לרה התיישבה באחת, ונגבה את דמעותיה בכעס. אף אחד לא ידע מה היא. להיפך, כולם ידעו - היא קוסמת גאה, ושום מכתב מטופש לא ישנה את זה.
המכתב... היא תצטרך למצוא מכתב אחר, כדי שאף אחד לא יחשוד בה. מזל שהם עדיין לא הסתכלו במכתבים.
אבל היא צריכה לחשוב על דרך לזייף את מכתב הקבלה שלה... היא לא יכולה לקחת את המכתבים של אחיה, כי הם לא יבינו לאן המכתב שלהם נעלם, ואז הם יתחילו לחשוד. גם לא בשביל להעתיק את התוכן, הרי הם עדיין לא פתחו את המכתב שלהם, והם ישימו לב אם חותמת השעווה תהיה שבורה.
לא, היא צריכה לחשוב על תוכנית טובה, להעתיק מילה במילה את תוכן המכתב, ממישהו שכבר פתח את המכתב שלו...
רעיון התחיל להירקם במוחה, וקצה חיוך בצבץ על שפתיה.
היא הסתכלה בשעונה וחישבה כמה זמן עבר מאז שפתחה את התיבה. "עוד חצי שעה עד ארוחת ערב," לחשה לעצמה. "קדימה, את מסוגלת."
לרה עלתה במהירות על אופניה ודיוושה במורד הרחוב, פנתה כמה פעמים ונכנסה לרחוב גדול ומרווח. היא הכירה את הדרך היטב, הרי זה היה המקום שבו בילתה כל ילדותה. כל חייה.
היאהגיעה לבית גדול ומפואר, שהיה ממוקם במקום ראשי בעיר. הגינה הייתה מטופחת ויפה, והשער צבוע בצהוב חלש שהדגיש את יופיו של המקום. בניגוד למשפחתה של לרה, משפחת טאיין לא חשבה שצריך להסתתר כדי לחיות ליד מוגלגים.
"קסם הוא הכל," לחשה לרה אל עבר הפסל ששמר להם על הבית, והוא זז ונתן לה להיכנס. זו הייתה הפעם הראשונה ששמה לב למילים, ואלו רק חיזקו את החלטתה.
היא הגיעה לכניסה לבית, הניחה את האופניים ליד המדרגות ועלתה בהם באיטיות.
ידה עלתה כאילו מעצמה, ועוד לפני שהספיקה לחשוב על כך, כבר צילצלה בפעמון.
יכולה להיות שהיא עושה טעות? אולי. אבל אין לה ברירה אחרת.

הפרק הקודם		הפרק הבא