ליסי פאקס

החיים שלי אף פעם לא היו טובים. למען האמת, אפשר ליקרוא להפיכתי לחצויה שיפור.

קוראים לי ליסי פאקס, נעים מאוד. אני בת 12, ואוהבת לנגן ולקרוא. אני רוצה לספר על דבר שקרה לי ושינה את חיי.

אני לא אתחיל במילים, "הייתי ילדה רגילה", כי זה ממש לא נכון. 

תמיד היו לי בעיות קשב וריכוז חמורות, דיסלקציה, והיפראקטיביות. בקיצור, ממש לא הסתדרתי בחיים.

בהתחלה, הייתי בחינוך מיוחד, עד שבכיתה ג' פוצצתי את בית הספר... טוב, נו, מאיפה אני אמורה לדעת שזו היתה מצית? בכל מקרה, עברתי לבית ספר חדש. בית ספר לחינוך מיוחד, ואפילו שם הייתי בעיתית.

אחרי שכמעט פירקתי את ההסעה בטעות, עברתי לבית ספר לילדים בעייתיים. ושם היה ממש גרוע.

לא היו לי חברים, המורים התרחקו ממני, ואחרי כל זה, הדודים שלי התייחסו אלי כאל עבריינית. הדודים?

אה, כן שכחתי לספר... אני ילדה יתומה. אבא שלי מת כשאמי היתה בהריון באיזו תאונת דרכים, ואמי מתה כשילדה אותי.

עברתי לגור אצל הדודים שלי. והם מעצבנים, כמו בסיפורים.

תמיד חשבתי שחבל שמתעללים בדודים בכל הסיפורים. וגם באמהות חורגות. אבל כן, הדודים שלי פשוט מרושעים.

אבל אז הגיע היום ששינה את חיי.

ישבתי באוטובוס, בהסעה לבית הספר, וכמו כל יום ניסיתי להתעלם מהליגלוגים של חברותי לכיתה.

פתאום ג'ק התיישב לידי. שנאתי את הילד הזה.

הוא התמתח ופיהק בחיוך מרושע שהיה מכוון ישר אלי.

ניסיתי להתרחק בעצבנות, אבל הוא נהם.

"לא, חצויה!" הוא ליחשש. חצויה? לא הבנתי מה משמעות המילה.

"פשוט תודי בזה!" הוא נהם, "במקום לברוח!"

"במה?" התחלתי לאבד סבלנות.

הוא קם בעצבים, "מאוחר מדי!" הוא שאג.

ואז הגוף שלו החל להשתנות. מילד שרירי בן חמש עשרה, הוא לאט לאט הפך למפלצת.

אני לא מגזימה. הוא נראה כמו איש מוזר, אבל חצי שור.

"מינוטאור" אמרתי, לא יודעת מאיפה זה עלה לי לראש, אבל ידעתי שזה נכון.

הוא נהם ועמד לתקוף, אבל אז קם ג'ימי, הילד הג'ינג'י הזה המעצבן.

הוא חלץ בזריזות את נעליו, ואז צרחתי. גם הוא היה מפלץ.

הוא היה נראה כמו קודם, רק עם פרסות. ואני יודעת שזה נשמע מוזר.

כל כך פחדתי. לא ידעתי אילו עוד מפלצות מחביאה הכיתה שלי.

ואז קמה אנג'ליה. חשבתי שאני אתעלף.

אבל היא רק שלפה סכין מהנעל, וזרקה על המינוטאור.

ג'ק צרח בזעם ופנה לעברה. היא זינקה ותפסה בקרן השור שלו. הוא צרח והתפוגג.

כמה ילדים פיהקו והתמתחו. "חבר'ה!" קראתי, "לא ראיתם מה קרה עכשיו?"

הם רק הביטו בי במבט מוזר.

"אנשים! תקפה אותנו מפלצת!" הכרזתי. הם רטנו. אף אחד לא האמין לי. איך הם לא ראו את זה?

"עזבי!" סינן ג'ימי. מה הוא רוצה שאני העזוב, את זה שיש מפלצות בכיתה?

אנג'ליה הרימה את הסכין שלה מהקרקע, וניגבה את הדם בחולצת הטריקו שלה. "הייתי צריכה לנחש..." היא מלמלה.

"גם אני." עזר לה ג'ימי.

"לא אתה!" היא התעצבנה, "חסרי שכל לא יכולים לנחש, נכון?" היא בחנה את הלהב בזהירות.

"מה...?" מלמלתי, "מה קורה פה?"

"בואי," השיבה אנג'ליה, "נסביר לך הכל."

האוטובוס בדיוק נעצר, ואנג'ליה קפצה ממנו.

הססתי אם לבוא אחריה.

"קדימה" דירבן אותי ג'ימי, ויצא בעצמו.

רצתי אחריהם.

		הפרק הבא