טיטאן קהווריהאי

בוקר טוב. אני מצטער, הרגע קמתי ואני מנסה לסדר לעצמי במוח איפה הפסקתי אתמול כדי שאני, כן, רגע, סבבה, לא משנה, אני אזכר בהכל תוך כדי כתיבה.

אז איך אומרים, לעמוד בפעם הראשונה באולם הראשי. עם הלחץ שמאות תלמידים מסתכלים עליך, ושולחן ענק וגבוה של סגל מורים בצד השני של האולם ומתחתיו מונחת מצנפת המיון, אבל, לא יודע אם תאמינו, לא הרגשתי לחוץ.

היום ממרומי גילי בשנה החמישית בבית הספר אני יכול לומר לכם שזה כנראה אינסטינקטים טבעיים שרכשתי בחוץ, ממלחמה בנמרים, ביטחון עצמי בעצמי, זה נשמע מפוצץ ועם זה זה נכון.

נבחרתי לריוונקלו. המצנפת צעקה את זה כשהיא על הראש שלי בלי להתחשב בכך שהאוזניים שלי עדיין שם. כשהורדתי אותה מהראש ראיתי קהל שלם מוחא לי כפיים והרגשתי בנוח. קמתי והבטתי בפרופסור ממקגונגל בשאלה. היא הצביעה על השולחן הירוק. תצחקו, לא ידעתי.

בשולחן של ריוונקלו שאלו אותי איך קוראים לי ומאיפה אני וקיבלתי שריקות התפעלות וכאלה תוך כדי הארוחה, אבל רק עם ניטה באמת היה לי כיף לדבר.

"תשמע, אתה אדיוט", זה משפט הפתיחה שקיבלתי ממנה. ניטה היתה ילדה שחומה גם כן, עם שיער ארוך שחור מהודק בגומיה ומבט מפחיד עם עיינים של נץ שעוד שניה יתקוף אותך ומבחינתי זה היה מהפנט. בקטע המפחיד.

"תודה", עניתי לה.

"אתה לא יכול ככה להיות נחמד לכולם ביום הראשון של הלימודים ולומר להם הכל על עצמך, במיוחד עם רקע כמו שלך שהגעת מברזיל וכל זה, אתה חייב לשמור על תדמית..."

"תודה", עצרתי אותה. היה לי כאב ראש. "נראה לי אני מסתדר טוב בינתיים".

היא הנידה בכתפיה.

דמבלדור המנהל אמר איזה נאום שלא הבנתי ונגמרה הארוחה, אז קמנו והמדריכים של ריוונקלו הובילו אותו במעלה המגדלים אל המגורים.

בדרך למעלה ניטה פנתה אלי שוב.

"טיטאן", היא נגעה לי בכתף.

"את לא צריכה להתנצל", אמרתי לה.

"גם לא רציתי להתנצל", היא צימצמה עיניים.

"אני צוחק".

היא צימצמה את עינייה יותר. "רציתי לומר לך שתזהר מדיגורי והחבורה שלו, הם רוצים לעשות לכם החדשים מין מבחן כניסה לבית ריוונקלו הלילה. זאת מסורת בריוונקלו לעשות לצעירים מבחן."

"רגע, את לא שנה ראשונה גם כן?"

היא אפילו לא ענתה. ורק הלכה משם.

"היא שנה שניה", אמר ילד בלונדיני שהלך לידי.

"מי אתה?" שאלתי אותו.

"אנתוני", הוא נתן לי כיף על הכתף, "אתה יכול לקרוא לי גם גולדשטיין. אני גם שנה ראשונה".

שיהיה.

הפרק הקודם		הפרק הבא