השנה הראשונה- רון

כל הזכויות שמורות לג'יי קיי רולינג, אין לי שום כוונה להרוויח שום דבר מפאנפיק זה.

היי כולם! הפרק הראשון קצת קצר אבל הפרק הבא יהיה ארוך יותר. ממש יעזור לי אם תגיבו! קריאה מהנה. 

-------------------------------------------------------------

אמא העירה אותי בשבע וחצי, אחרי שחודשיים (או לייתר דיוק- כל החיים שלי) אני מתעורר לפחות בשמנוה.

"רון! קום כבר! אתה מתחיל ללמוד בהוגוורטס היום!"

תוך שנייה כבר יצאתי מהמיטה. זה די הפתיע אותי, וגם את אמא כי היא יודעת כמה אני אוהב לישון.

התלבשתי בבגדי המוגלגים שלי, בדקתי פעם נוספת שסקאברס באמת בכיס שלי, ואז ירדתי למטה. אפשר היה לומר שהמטבח ממש בהמולה. ג'יני שוב בכתה על זה שהיא לא רוצה שנלך להוגוורטס ונעזוב אותה פה לבד, כי אחרי הכל, היא כבר הספיקה להתרגל לזה שפרד, ג'ורג', פרסי ואני בבית, ועכשיו אנחנו צריכים לעזוב. בנוסף, זאת השנה היחידה שהיא תישאר לבד בבית כי גם אני מתחיל את הלימודים בהוגוורטס.

"אבל אני גם רוצה ללכת להוגוורטס! אני לא רוצה להישאר פה לגמרי לבד!" היא צווחה  בפעם המאה. אמא ניסתה להרגיע אותה ואמרה לה שזאת רק שנה, ובשנה הבאה גם היא תוכל ללכת להוגוורטס.

"אמאאא! את בטוחה שלא שמת אצלי בתיק את הסנדוויצ'ים עם הבשר המשומר, נכון? את יודעת שאני לא אוהב בשר משומר." אמרתי.

המזוודות היו מוכנות. אבא אמר לנו שהוא לא יוכל לבוא איתנו כדי להיפרד בתחנה, כי הוא חייב להגיע לעבודה בדחיפות.

"אבא, אתה לא חושב שאנחנו יותר חשובים מפרקינס הזקן במחלקה שלך? רק היום?" התלונן ג'ורג'.

"שקט, ג'ורג', אבא חייב ללכת לעבוד כדי שאתה תוכל להמשיך ללמוד בהוגוורטס! תפסיק לעשות הצגות ותתחיל להתנהג יפה!" פרסי כעס עליו. אני שונא את איך שפרסי מנסה לחנך את כולם כל הזמן, הוא גם פחות נסבל עכשיו כי הוא מדריך בהוגוורטס.

אמא הסבירה לנו שבאופן חד פעמי חיברו את הבית שלנו, המחילה, לרשת הפלו, ושאנחנו יכולים פשוט להגיע לתחנה של המוגלגים, דרך האח, ולא ללכת עד לתחנת המוניות המוגלגית הקרובה ואז ליסוע שעתיים בכבישים ובפקקים של מוגלגים.

עליתי לחדר שלי, ונפרדתי בלב מכל פוסטר של התותחים מצ'אדלי. לקחתי איתי רק אחד, תמונה של כל הקבוצה מהשנה היחידה שבה הם לא סיימו בעשירון התחתון. אחר כך ירדתי למטה וחיבקתי את אבא. ג'יני באה איתנו גם, אז היא כבר נעמדה בסוף התור הקטן שנוצר מול האח. נעמדתי אחריה, אוחז בארגז המזוודה שלי.

אחרי כמה זמן פרד נעלם ואחריו ג'ורג', אחריו פרסי, אחריו ג'יני ואמא ואז הגיע תורי. אף פעם לא אהבתי אבקת פלו.

החזקתי את הכיס של הסווצ'ר שלי כדי שסקאברס לא יפול ממנו, אמרתי בקול רם: "תחנת קינגס קרוס!" ואז הרגשתי את תחושת הסחרור המוכרת, המחליאה והשנואה.

		הפרק הבא