האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד
חוזרים ללימודים עם קרביץ והארי פוטר

רוצים לזכות במוצרים מתוך הקולקציה המכושפת? ספרו לנו איזה מבין מקצועות הוגוורטס הייתם רוצים ללמוד - ואולי תזכו!


השנה הראשונה- רון

כל אירועי השנה הראשונה, הפעם מנקודת המבט של רון וויזלי.<br>תמיד רציתי לדעת איך הכל היה מהצד שלו!



כותב: ShToTaVesper
הגולש כתב 3 פאנפיקים.
פרק מספר 2 - צפיות: 2413
5 כוכבים (4.867) 15 דירגו
פרק:
דירוג הפאנפיק: G - זאנר: אין לי שמץ של מושג, תגלו:) - שיפ: קצת רון והרמיוני:) - פורסם ב: 22.03.2020 - עודכן: 15.07.2020 המלץ! המלץ! ID : 10756
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק גמור

נחתתי קצת לא טוב והחלקתי. הרגל שלי התעקמה וחלק מהבגדים שלי התלכלכו מפיח של האח ב"טרקלין", שלמעשה הוא תחנת מעבר לקוסמים כדי להגיע לרציף תשע ושלושה רבעים. השתעלתי די הרבה.

"טוב, רון, תמיד אפשר להעמיד פנים שאתה חולה ולא ללכת להוגוורטס. אחרי הכול, המאבק נגד הטרול כדי להתמיין לבתים הוא לא כזה נעים!" אמר לי פרד.

עשיתי לו פרצוף מכוער.

 

יצאנו מהטרקלין והגענו לרציפים של המוגלגים. הרבה אנשים היו באזור, עם תיקי עבודה, חליפות מוגלגיות עליהם, ובכללי כולם ממש מיהרו לאנשהו והסתכלו בשעונים שלהם כל כמה שניות.

אתמול אבא לימד אותי שגם למוגלגים יש שעונים, אבל להם יש רק שלושה מחוגים והם עוקבים אחרי מספרים ולא כוכבים.

 

הסתכלתי בהערצה על הרכבות המוגלגיות. חשבתי לעצמי בטיפשות שאחת מהרכבות האלה היא רכבת האקספרס שתיקח אותי מכאן אל בית הספר של החלומות שלי.

"ג'ורג', איזו רכבת מבין אלה היא הרכבת שלנו?" אף פעם לא הייתי במקום הזה. תמיד ישנתי בבוקר כשהאחים שלי היו צריכים ללכת להוגוורטס ותמיד חיכיתי להם בבית כשהם חזרו.

ג'ורג' צחק לי בפנים ולחש משהו לפרד.

"בשבילך אין פה שום רכבת. אתה סקיב בכלל." שניהם פרצו בצחוק.

אותי זה לא הצחיק. הם יודעים שזה נושא רגיש בשבילי. גיליתי את הקסם שבי רק בגיל תשע.

אמא השתיקה את התאומים אשר התפוצצו מצחוק. זה אפילו לא היה כזה מצחיק! הם בעצמם לא כל כך קורעים מצחוק!

"הכול מלא מוגלגים כמובן," אמא אמרה.

המשכנו קצת קדימה.

 

"מה אמרנו מספק הרציף?" אמא שאלה את פרסי. אך לפני שהוא הספיק לענות-

"תשע ושלושה רבעים!" ענתה ג'יני. מאז גיל שש היא זוכרת את המספר הזה. היא הסתכלה למעלה אל אמא (לא שהיה הרבה לאן להסתכל, אמא ממש נמוכה) ואמרה-

"אמא, גם אני רוצה ללכת." היא תפסה ביד של אמא. אמא התחילה לענות לה על זה שהיא לא מספיק גדולה או משהו. איך שנאתי את כל ההסברים המטופשים האלה בשנתיים האחרונות.

"פרסי, לך אתה ראשון." פרסי התחיל לצעוד קדימה במהירות ובביטחון עצמי מופרז כרגיל, הוא התקדם אל עבר הקיר בין רציף תשע לעשר.

הוא נעלם בתוך הקיר, כמו שהוא עושה כבר חמש שנים.

 

"סלחי לי," אמר פתאום ילד אחד לאמא. סובבתי את הראש לכיוונו.

הוא היה ילד מוזנח מאוד, היו לו משקפיים שבורים מכוסים בסלוטייפ,  שיער ממש ממש מבולגן בצבע שחור, עיניים גדולות וירוקות ובגדים שהיו גדולים עליו בעשר מידות לפחות. הוא היה לבד לגמרי בתחנה. הייתה לו תנשמת לבנה ויפה בתוך כלוב וארגז הוגוורטס חדש. הוא גם קוסם! ואולי הוא גם תלמיד שנה ראשונה!

"שלום, חמוד, פעם ראשונה שלך בהוגוורטס? גם רון חדש שם." היא הצביעה עליי אחרי שהילד הנהן לחיוב. הוא הסתכל עליי, אבל לא אמר כלום. הוא נראה די מבויש מהמצב וכך גם אני.

הוא התחיל לגמגם על זה שהוא לא יודע איך אפשר להגיע לרציף ולעלות על הרכבת.

אמא הסבירה לו איך אפשר לעבור לרציף הקוסמים, ובאותו זמן פרד וג'ורג' עברו אל הרציף.

הילד נראה ממש לחוץ מהאפשרות שהוא יתנגש עם הקיר.

הוא רץ אל הקיר ועבר דרך המחסום.

"ילד מסכן," אמרה אמא. "מעניין מי ההורים שלו ואיפה הם!" היא התנשפה בכעס. היא כזאת דאגנית.

 

עכשיו היה תורי לעבור את המחסום.

רצתי עם העגלה שלי אל עבר המחסום וציפיתי להתנגשות. תמיד הדברים הרעים קורים לי. אבל ההתנגשות לא הגיעה. הרגשתי שאני עובר דרך וילון. עצרתי את העגלה ופקחתי את עיניי.

הרכבת האדומה והמרשימה עמדה מולי בכל היופי שלה. לא האמנתי עד הרגע הזה ולא באמת הפנמתי שבאמת הגיע תורי להתחיל ללמוד בהוגוורטס.

הייתי קצת בשוק, אז לא כל כך זזתי מהמעבר. ג'יני כמעט התנגשה בי. פרסי כבר בטח הלך לקרון של המדריכים, ואילו פרד וג'ורג' בטח נעלמו לאנשהו לפגוש את החברים שלהם.

 

הלכתי עם אמא וג'יני לחפש את פרד, ג'ורג' ופרסי.

"פרד? ג'ורג'? אתם שם?" היא קראה אליהם כששמה לב לכך שהם עוזרים לילד ההוא להעלות את המזוודה שלו לרכבת.

אחרי שהם סיימו הם באו אלינו. אמא לפתע הוציאה מטפחת, אמרה שיש לי משהו על האף והתחילה לשפשף לי את הפנים בכוח.

"אמא- די- זה שום דבר-" ניסיתי לגרום לה להפסיק כי כולם הסתכלו עליי.

"אוי, לרוני פצפוני יש לכלוך על האפוני?" ג'ורג' שאל. הם מוכנים להפסיק לנסות להרוס את היום הכי טוב בכל החיים שלי?

פרסי התקרב אלינו והתחיל לחפור שוב על כל השטויות האלה של מדריכים. התאומים התחילו להתווכח עם אמא למה פרסי קיבל ציוד חדש לבית הספר וגם ינשוף.

אמא אמרה להם שזה בגלל שהוא מדריך.

 

אבא שלנו עובד ממש קשה במשרד הקסמים, אבל הבעיה איתו היא שהוא לא מפתח כיווני חשיבה חדשים. הוא נשאר במחלקה הקטנה והמצ'וקמקת שלו, עם פרקינס הזקן ההוא וכל היום עובד קשה ומנסה לפתור מקרים של התעללות במוגלגים דרך חפצים. אם הוא היה מגיע למחלקה הנכונה, בטח כבר ממזמן היינו שוחים בתוך כסף.

 

"זוכרים את הילד ההוא שעמד לידנו בתחנה?" פרד שאל.

"נו? מה איתו?" שאלה ג'יני בהתרגשות.

"אתם יודעים מי הוא?" שאל ג'ורג'.

"מי?"

"הארי פוטר!" הם ענו במקהלה.

 

אין מצב. זה היה הארי פוטר? זה מסביר למה הוא הגיע לתחנה לבד. אמרו לי שהדודים המוגלגים שלו שהוא גר איתם פשוט איומים.

ג'יני התחילה לחפור על זה שהיא רוצה לעלות לרכבת לראות אותו ואמא לא הסכימה לה. היא בטח ממש ריחמה עליו, כי ההורים שלו מתו כשהוא היה תינוק ועכשיו הוא צריך לעשות הכול לבד. הדודים שלו יודעים בכלל שהוא קוסם?

 

"אתם חושבים שהוא זוכר איך אתם יודעים מי נראה?" שאל פרד.

"אמא ממש כעסה עליו. היא לא רצתה שהוא ישאל אותו את השאלה הזאת לעולם גם אם הם יהיו חברים. גם אני הבטחתי לה שאני לא אשאל.

נפרדנו כולנו והעליתי את הדברים שלי על הרכבת. פרד וג'ורג' עזרו לי עם המזוודה. סקאברס ניסה לברוח פעמיים.

 

התחלתי להסתובב במסדרון של הרכבת, מביט לתוך התאים.

בתא אחד היו חבורה של בנות מצחקקות. ממש לא התכוונתי להיכנס לתא ההוא.

בתא אחר היו שני בנים שאכלו מלא ממתקים. חשבתי להיכנס לתא ההוא, אבל אז ראיתי שהם מתעללים בחתול, אולי החתול של אחד מהם. ממש לא הולך להיכנס לשם.

בעוד תא היו לפחות עשרה ילדים, אין שם מקום לזבוב.

בתא אחר הייתה ילדה עם שיער נפוח, ילד עם שיניים בולטות שהחזיק קרפדה (אני בחיים לא הייתי מביא קרפדה) אז העדפתי לא לקשור קשרים עם ילדים כאלה מוזרים.

 

המשכתי והמשכתי לחפש תא, כי זה כנראה יקבע מי בערך יהיו החברים שלי. עברתי את כל הרכבת. בתא האחרון, ישב הארי פוטר לבד. הוא נראה כל כך מרוגש, אבל הוא היה לגמרי לבד. עושה רושם שהוא ממש ממש תמים. ריחמתי עליו מאוד, והחלטתי להיכנס. אחרי הכל, גם אני הייתי פה לבד.

"מישהו יושב פה? כל שאר המקומות תפוסים.." אמרתי. אני ממש מגעיל. הרגע אמרתי לו שהוא ההעדפה האחרונה שלי.

הוא הנהן לחיוב.

הפרק הקודם הפרק הבא
תגובות

אהבתי! · 24.03.2020 · פורסם על ידי :aniel
פאנפיק יפה!
תמיד רציתי לראות איך זה מהעיניים של רון...
תעשי גם אחר כך את הקטע שהוא מקנא בהארי?

לaniel · 24.03.2020 · פורסם על ידי :ShToTaVesper (כותב הפאנפיק)
תאמיני לי שזה יופיע
ממש תודה דרך אגב!!

מהמם!!!!!! · 25.03.2020 · פורסם על ידי :אייל גלבוע
מוכשרת!!! אתכותבת כזה חמוד,עם כל הפרטים הקטנים מהספר!!
אני ממש מחכה לפרק הבא!

לאייל גלבוע · 25.03.2020 · פורסם על ידי :ShToTaVesper (כותב הפאנפיק)
אין לך מושג כמה כיף לשמוע את זה!3>

Created By Tomer
eXTReMe Tracker

מממנים


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
8971 6942 10980 2454


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | כיסא פנוי | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2020 - 2007