צלקת ברק

בס"ד

שלום, קוראים לי שירה וברוכים הבאים לפאנפיק.

זה פאנפיק המשך לפאנפיק "עיניים ירוקות" (ספר שני בסדרה).

לכן אני ממליצה לקרוא קודם את "עיניים ירוקות", אתם יכולים להיכנס לפרופיל שלי, הוא שם.

אמנם זה לא חובה, אבל זה יעזור להבין את הפאנפיק ממש עד הסוף.

אז...

תהנו⁦❤️⁩

________________________________

"הוא מתכוון להרוג אותם, דמבלדור."
פניו של דמבלדור היו חתומות.
אוויר הלילה הקריר הצליף בשערי השחור, ועיניי השחורות נראות חלולות יותר מאי פעם.
אני מהדק את גלימתי אל גופי החיוור, ונועץ מבט באחד הקוסמים הכי חזקים שחיו על האדמה הזאת.
"דמבלדור-" אני מתחיל.
"למה אתה מספר לי את זה, סוורוס?" שואל דמבלדור בעייפות ועיניים בוהקות.
כן.
הייתי צריך לדעת.
הרי זה דמבלדור, אחרי הכל.
הוא מכיר אותי יותר מידי, והוא לא יבזבז זמן יקר על שיכנועי הבל.
טוב ויפה.
נוכל להתחיל ישר באמת.
"בגללה," אני מהדק את שפתיי.
כל החיים שלי זה היה בגללה.
וגם עכשיו.
"אכפת לך בכלל מהאחרים שבבית?" שואל דמבלדור ביבשות.
"הוא רוצה להרוג אותם, את כולם!" אני מתעלם ממנו.
"ולא ניסית להתחנן בפניו?" דמבלדור תוקע בי מבט שכולו חשד.
"ניסיתי!" צעקתי, "הוא בטוח שהתינוק יביא לו את מפלתו!"
דמבלדור מרים את שרביטו.
"אל תהרוג אותי, דמבלדור," אני אומר בעייפות.
המוות כרגע נדחק למקום השני.
קודם יש את לילי.
"למה אתה עושה את זה, סוורוס?"
דמבלדור מעולם לא קרא לי סנייפ.
אף פעם.
רק סוורוס, כאילו הכל ביננו בסדר.
"בגללה," אני אומר, "רק תגן עליהם, דמבלדור."
הוא רק תוקע בי מבט חשדני.
"האהבה לאנשים היקרים שלך היא הנכס היקר ביותר שלך," אני מצטט את מה שהיא אמרה לי בשנה הראשונה שלנו.
ואני עדיין מאמין לה.
היא האדם היחיד שיקר לי בעולם הזה, למרות שהיא יצאה עם הפוטר ההוא.
לילי תמיד היתה מקום ראשון.
לפניי.
וגם לפני האופל.
"אל תחשוב אותי לשוטה, סוורוס," דמבלדור אומר לי בחדות, "המשפטים היפים שלך לא עובדים עליי."
"הם לא שלי," אני אומר ביובש, "הם שלה, ושלה בלבד."
אני פולט אנחה.
לרגע מבטו של דמבלדור מתרכך.
כאילו הוא רואה בי את הנער שבור הלב שפנה לאופל כדי לבקש נחמה לליבו השבור, אך לא מצא אותה שם.
מרחוק מפציע ברק, ומזעזע את האדמה הכמעט שחורה שעליה אנחנו עומדים.
אני נאנח, נזכר בזיכרון ישן.
בשנה הראשונה... הכל היה אחרת.
עכשיו המשחקים הם לא על חיים של אחד, אלא על של מיליונים.
"תוכיח לי, סוורוס," הוא אומר לי לבסוף, "תוכיח לי, ואולי אוכל לשמוע אותך."
אני נאנח.
שוב.
מה אני יגיד לו?
דמבלדור היקר, וולדמורט רוצה להרוג את לילי, האדם היחיד שאני אוהב באמת, ואני מוכן לעשות הכל בשבילה?
וולדמורט רוצה אותי בתור העוזר הבכיר שלו, ואני בוגד בו ברגע זה ממש?
לא, תודה.
לפחות מידה מסוימת של סרקזם תמיד היתה איתי.
אני עוצם את עיניי, מתרכז.
אני שולף את שרביטי, מרים אותו לכיוון שמי הלילה השחורים.
ואז חושב עליה.
על החיוך שלה.
על החיבוק שלה.
לילי.
איילה כסופה פורצת מתוך שרביטי, כשאני ממלמל את הלחש.
בעיניו של דמבלדור יש דמעות.
אני יודע שהמשא ומתן לא יהפך קל יותר, אבל עדיין.
דמבלדור מאמין לי.
"עד עכשיו?" הוא שואל כמעט בלחש.
"כן," אני עונה בפשטות ומתאמץ לא להזיל דמעות בשבילי.
דמבלדור נועץ בי מבט מוזר.
"לא," אני אומר באינסטינקט מיידי.
המבט הזה מופיע על פניו בכל פעם שהוא מתכנן משהו ממש, אבל ממש גדול ומסוכן.
דמבלדור מחייך.
אני נאנח.
למדתי לקרוא אנשים בצורה כמעט מושלמת; אחרי הכל, אני העוזר הבכיר של וולדמורט.
הוא מעולם לא ידע שההלטת הכרה שהוא מלמד בצורה בסיסית את כל מי שמצטרף לשורותיו חזקה כל כך אצלי.
אני תוהה... אם הייתי יכול להביס אותו.
לחדור לתוך מוחו.
אבל אני עדיין לא העזתי לנסות.
אחרי הכל, אני העוזר הבכיר שלו.
ליתר דיוק, הייתי העוזר הבכיר שלו.
ברגע זה בגדתי בו.
דמבלדור נועץ בי מבט מחושב.
שנינו מכירים אחד את השני יותר טוב מכדי שנוכל להודות.
הוא מסתכל על תלמידו לשעבר, שכעת בוגד בוולדמורט ומנסה לשכנע אותו להעניק מחסה לשני חברי מסדר עוף החול.
כמעט אפשר לראות את הגלגלים מסתובבים בראשו.
אני, לעומת זאת, מביט באיש שפעם כמעט הערצתי. אבל גם זה נגמר מהר מאוד. הוא שלח את ניוט למשימות עתירות סכנה, וגזר עליי חיים ללא כל דמות הורית כלשהי.
טוב, אולי חוץ ממנו.
אבל לא רציתי את הפרופסור המזוקן בתור מה שזה לא יהיה.
היחסים ביננו תמיד היו... מורכבים.
מלאים בעבר סבוך מידי.
אבל כשהוא מסתכל עליי בעיניי התכלת הנוצצות שלו ובשערו הלבן הרך, אני מרגיש כאילו חזרנו לשנה הראשונה שלי.
אני מטלטל את ראשי.
אסור לי לחשוב כך.
הוא ינצל את זה.
פעם היה לו שער ג'ינג'י אדמדם מלא חיים, ועכשיו שער שיבה יורד מסנטרו.
פעם היה לי עיניים שחורות בוהקות שמשקפות את הירח, ועכשיו יש לי זוג חורים חלולים.
פעם הוא היה מורה חביב, עכשיו הוא מנהל בית ספר ומלחמה שלמה.
פעם הייתי תלמיד קטן, ועכשיו אני מנהל מהלכים שישפיעו כנראה על עולם הקוסמים.
לא.
עכשיו בהחלט לא פעם.
אבל העיניים של דמבלדור נשארו אותו דבר.
"מה תיתן לי בתמורה, סוורוס?" הוא שואל בקול מתוח.
חשכת הלילה עוטפת אותי כשאני מתבונן עמוק בעיניו.
אם הן נשארו אותו דבר אולי אצליח לקרוא אותן.
אני מתמקד.
לא.
בחייך, דמבלדור, לא.
אתה אולי הגאון ביותר שמהלך על פני האדמה, אבל לא.
הוא מחייך.
לא, הוא מכיר אותי טוב מידי.
הוא יודע שאני אסכים.
כי לדמבלדור חסר רק משהו אחד.
מרגל.
היתרון של הרע הוא שהוא תמיד תוקף ראשון, בהפתעה.
דמבלדור רוצה מישהו שיעניק לו את יתרון ההפתעה בכל פעם.
דמבלדור רוצה מישהו שיכין אותו לבעל, מישהו שיעשה אותו בלתי מנוצח.
דמבלדור רוצה מישהו שיהיה מספיק חזק כדי לתעתע הקוסם הכי גדול והכי חשדן בכל הזמנים.
מישהו שיהיה מוכן למות בכל רגע.
מרגל.
התוכנית גאונית, אין ספק, אבל מסוכנת מידיי.
היא בלתי אפשרית.
אבל זאת ההצעה של דמבלדור.
הוא מסתכל עליי במבט החד והעמוק ביותר שלו, קורא אותי כמו ספר פתוח.
כמו אז, בשנה הראשונה.
אבל גם לוולדמורט יש את המבט הזה.
כיצד אוכל לתעתע בו?
אני נאנח.
לא, שנינו יודעים שאני אעשה הכל.
אני אקדיש את החיים שלי למען מטרה שאני לא מאמין בה עד הסוף, אני יתעתע בראשון האופל.
אני נאנח.

"כל מה שתבקש."

		הפרק הבא