צלקת ברק

בס"ד

היי אנשושים ואנשושות!

דבר ראשון, ההקדמה הרגילה: זהו פאנפיק המשך, ועדיף שתקראו את הפאנפיק הקודם אם לא קראתם עדיין, כי כנראה לא תבינו.

מרתון פאנפיק, כי קורונה ויש את ההתרגשות של ההתחלה.

אז תודה לכל מי שנרשם, הגיב, באמת מעודד לראות שאתם אוהבים את הפאנפיק!

אז....

תהנו⁦❤️⁩

___________________________

"אני צריך שתגן עליו, סוורוס."
הבטתי במבט זועם בדמבלדור.
"מה אתה עוד צריך עכשיו?" התעצבנתי ודיברתי בקול קר, "שאני יקפח את חיי בשביל פוטר!?"
דמבלדור נאנח.
"הוא לא ג'יימס, סוורוס," הוא אומר לי בשקט.
"בגללו לילי מתה," אני אומר בקול עיקש.
דמבלדור נאנח שוב.
הוא נועץ בי את זוג עיניו הכחולות הסורקות, כאילו מנסה להבין מה לעשות איתי.
הוא מכווץ את שפתיו ואת מצחו, חושב.
"תעבור על זה, סוורוס," הוא אומר לבסוף, "היא מתה, זה נגמר."
אני נזכר בכאב העמוק שלי.
ואז קובר אותו עמוק.
לא.
הוא לעולם לא יעלם.
לילי לעולם לא תעלם.
היא ממלאת את ליבי החרוך.
"זה לא נגמר," אני מסנן.
דמבלדור שואף אוויר.
"ולמה בכלל הילד זקוק להגנה?" אני שואל את דמבלדור בחשד.
"אל תהיה מגוחך, סוורוס," אומר לי דמבלדור בעייפות, "וולדמורט ינסה להרוג אותו."
"וולדמורט מת," אני מסנן בכוח, "בזכות לילי. ההקרבה של לילי שלי עצרה אותו; לא הכוחות לכאורה המטופשים של פוטר."
דמבלדור נאנח בפעם האלף לאותו יום.
הוא נראה זקן, עייף מאי פעם.
המשא הכבד מעיק עליו, מוצץ ממנו את החיים לאט.
כשהוא לידי הוא מרשה לעצמו להשתחרר, להראות את פניו האמיתיות.
"לא בטוח בכלל שוולדמורט מת," אומר דמבלדור, "ואתה יודע שהילד לא רגיל."
"אז יש עליו נבואה מטופשת שבגללה חצי מהעולם נופל לרגליו!" אני נושף בחדות, "הוא שרד בכלל רק בזכות לילי. בגללו היא מתה. ומה יש בילד? לא כוחות קסם מיוחדים, או חוכמה יתרה. הוא בינוני בכל מאודו, והוא בטח יהיר ופזיז. אני לא הולך לרדוף אחריו ולעשות ביבייסיטר על ילד שחושב שכל העולם סובב סביבו והוא צריך להציל את העולם. אם הוא יכניס את עצמו לצרות בגלל החשיבה שהוא רוצה להיות גיבור ולהציל את העולם, במיוחד אם הוא יהיה מתחסד, בעיה שלו."
אני מסיים את דבריי בלהט מחושב.
פוטר.
אני כבר מתחיל לדמיין את פוטר המפורסם, שרץ אחרי צרות לא לו.
אני לא יהיה אחראי על הילד היהיר שבעטיו מתה לילי שלי.
לילי האהובה שלי.
עיניים ירוקות בוהקות, צוחקות ודומעות בו זמנית.
הילדה שגרמה לי להאמין בעצמי, לראות את הטוב.
אני לא יוכל לראות את אותן עיניים ירוקות, אותן עיניי ברקת של לילי, נמצאות בתוך פנים עם שער שחור מפוחם של ג'יימס וחיוך יהיר.
"סוורוס," אומר לי דמבלדור ברכות, "לילי היתה רוצה שתשמור עליו-"
"די, אלבוס!" אני קוטע אותו בחדות, "כל פעם שאתה רוצה ממני משהו אתה סוחט אותי בשבילה! מה יוצא לי מזה? אם יש לך לב במעמקי הגוף הצדקני שלך, תראה אותו. אל תשחק פני טיפש, אלבוס. אני כבר לא נופל כמו פעם במשחקים שלך. שנינו יודעים בדיוק מה אתה מסוגל לעשות."
אלבוס נאנח, מבין למה אני מתכוון.
כבר למדתי להכיר אותו, את אלבוס דמבלדור.
האיש והאגדה.
הקוסם שהביס את גרינדלווד.
הקוסם שהרג את אבא שלי.
אבל מאחורי הזקן הלבן, מסתתר איש אחר לגמרי.
דמבלדור... הוא מסובך.
אני היחיד שהצלחתי לרדת עד לעומק הגדול ביותר באדם הזה, אבל זה לא אומר שלא נשאר לי עוד.
דמבלדור שואף להיות טוב.
כמוני.
אולי לכן אנחנו כל כך מבינים אחד את השני, בסופו של דבר.
אני יודע את סודו.
אריאנה.
אריאנה דמבלדור.
אברופת' לא הרג את אריאנה, זה בטוח.
לא, הוא לא השתמש באבדה קדברה מעולם.
אני תוהה אם דמבלדור הרג את גרינדלווד מת מתוך נקמה אישית.
לפעמים הנקמה מסחררת בתוכך, הורגת כל דבר אחר.
אני יודע, כי נקמה היה המבט שהיה לדמבלדור כשהוא ניצח את גרינדלווד.
המבט שלו הפך לכחול פראי, יורה ברקים.
המבט שלו הפך למשהו נורא, חיה שאי אפשר להשתלט עליה.
דמבלדור היה מפוחד כל כך.
מפוחד כל כך מעצמו.
'תשמור עליי, סוורוס,' הוא אמר לי אחר כך, 'תשמור עליי, שזה לא יקרה לי שוב לעולם.'
ושמרתי עליו.
דמבלדור כל הזמן כולא את הצד הפראי, החזק שבו.
הצד שהתעורר שנער עם עין אחת כחולה ועין אחת חומה מילא את ראשו ברעיון חדש.
עולם ששולטים בו קוסמים.
למען טובת הכלל.
דמבלדור השתמש היטב אז במוחו הגאוני; הוא וגרינדלווד ליטשו את התוכנית עד שלמות.
ואז הצד הזה הופיע בו שוב.
באותו יום נורא שבו אריאנה מתה.
באותו יום שדמבלדור הפך למבוגר.
באותו יום בו הוא נשבע שלעולם הצד הזה לא יראה שוב.
הוא צריך לנסות להילחם באופל, ועדיין להיות הצד הטוב.
אבל אני ראיתי אותו.
ביום שהוא כמעט הרג את אבא שלי.
ואני משתדל לשמור עליו.
וגם הוא מנסה, ומצליח.
אסור לו להשתמש באכזריות, והוא משתדל.
אבל כמעט בלתי אפשרי להביס כך את האויב.
אבל דמבלדור מצליח.
הוא עושה את הבלתי אפשרי.
הוא עשה את הבלתי אפשרי.
הוא כמעט כיפר על מות אריאנה.
אבל רק אני יודע את האמת.
יודע אחרי שהפעלתי קסם בחשאי על שרביטו של דמבלדור.
הקסם המחזיר, שחושף את כל הקסמים שהקוסם עשה.
כן.
אני יודע מי הרג את אריאנה.
אני יודע שמי שהרג אותה-
"סוורוס," דמבלדור מעיר אותי משערפי, מביט בי במבט כחול, "אני לא עושה את זה כדי לסחוט אותך. אני באמת מבקש ממך. תעשה את זה למעני, למען החברות ביננו."
אני מכווץ את מצחי.
דמבלדור סומך עליי, אבל לא עד הסוף.
וזה משפיל בהתחשב בזה שאני סיכנתי את חיי זמן כה ארוך עבורו.
"הילד בוודאי ישנא אותי, בגלל אביו," אני אומר בשקט, "וגם בגלל שהוא יחשוב שאני אוכל מוות. אני צריך לשמור על התדמית, דמבלדור, למקרה שיהיו התפתחויות. לפעמים זה מרגיז שכולם חושבים שאתה רע. ממש כמו פעם, הא?"
דמבלדור מסתכל עליי במבט עייף.
"בבקשה, סוורוס," הוא לוחש, "למען לילי. הוא הבן שלה."
אני מושך באפי.
"מה יצא לי מזה?" אני אומר בשקט, "מלבד העובדה שאני ייסכן את חיי שוב למען הבן של ג'יימס שחושב שהוא הגיבור האומלל והיחיד בסיפור?"
"כלום," אומר דמבלדור באנחה, "כלום, סוורוס. אבל הבטחת לי אז, שתעשה הכל-"
"די!" אני מסנן בשליטה עצמית קרירה, "לא מספיק לך שתעתעתי שנים באדון האופל? לא מספיק לך שסבלתי בשבילך באזקבאן? אל תשחק אותה תמים, דמבלדור. אני יודע מתי מנצלים אותי.''
דמבלדור נאנח.
"סוורוס, בבקשה-"
"בבקשה?" אני נדהם, "בבקשה? אפילו שאני מבקש ללמד התגוננות מפני כוחות האופל אתה מסרב! אתה לא סומך עליי עד הסוף! עוד מעט כבר תזרוק אותי לטובת פוטר, הא? לא, אלבוס, אני גמרתי עם לסכן את חיי בשבילך."
דמבלדור הביט בי במבט שלו, נחוש.
"לא בשבילי," הוא אומר, "בשביל לילי."
אני מסתכל עליו.
"למה שלא תעשה זאת בעצמך, דמבלדור?" אני שואל בחשדנות.
"כי אני-"
"אל תתחמק מהעבודה השחורה, אלבוס!" אני מטיח בו.
הוא שותק.
"אני לא יכול, סוורוס," הוא אומר לבסוף.
"למה?" אני שואל בשקט מסוכן.
דמבלדור שותק.
"למה?!" אני מתעצבן, "ואתה מצפה ממני לסכן את חיי ואתה אפילו לא מוכן להגיד לי למה אתה לא יכול!"
אלבוס נאנח.
"סוורוס," הוא אומר בקול יציב, "אתה היחיד שיכול לעזור לילד. הוא גם לא יחשוד בך לעולם. אתה יכול לדעת מה קורה בצד השני, סוורוס. בבקשה."
"לא יחשוד?" אני שואל וסרקזם מתגנג לקולי, "אני אמור לתת לו עזרה בחשאיות? כדי שהביטחון העצמי המסכן שלו לא ייפגע?"
"לא," עונה דמבלדור בשקט, "כדי שגאוותו לא תתנפח."
אני חוקר את שיניי.
אלבוס מסתכל עליי במבט מתחנן.
"בשביל לילי," דמבלדור אומר בפעם האלף.
אני מפנה את ראשי.
"הוא הבן שלה, סוורוס; היא לא היתה רוצה שהוא ייפגע. היא היתה רוצה שתגן עליו, שתשמור עליו."
לפעמים באמת לי לצעוק על לילי.
אני תמיד נתתי לה הכל, והיא קיבלה הכל כמובן מאליו.
לפעמים הרגשתי שהיא עצמה בוגדת בזיכרונה.
אני מנער את ראשי בחוזקה.
"סוורוס," אומר דמבלדור בעדינות.
"בסדר," אני מרים ידיים בעצבנות, "אני אעשה את זה. אני אגן על ילד המחמד שלך, ויהיה הבייביסיטר שלו. אני יסכן את החיים שלי למען איזה גיבור שחושב שהוא הנבחר והיחיד שיכול להושיע אותנו, ויתעב אותי. אני... אשמור על הארי פוטר."
"תודה, סוורוס," אומר דמבלדור בחיוך זהיר.
אני נוהם.
לפעמים אלבוס נהיה...
משהו אחר.
"עוד משהו, אלבוס?" אני שואל.
"אה, כן; מאלפוי הצעיר מגיע השנה," אומר דמבלדור.
"כן," אני מגלגל עיניים, "ואתה לא העלתה על דעתך שלוציוס כבר שלח לי מכתבים בנושא הזה? עכשיו אני צריך לשמור על שניים. ייאי. הבייביסיטר הלאומי."
"פשוט תראה שהוא לא עושה משהו מסוכן," הוא נאנח.
אני מגלגל עיניים.
אם פוטר יחשוב שהוא גיבור צדקני ומסכן, מאלפוי יהיה נפוח מגאווה ומטוהר דם מטופש.
מעולם לא חיבבתי יותר מידי את המאלפויים.
אני רוטן.
"עוד משהו?'' אני אומר.

אלבוס מיישר את משקפי החרמש שלו ואת כובעו הסגול עם רקמת הפרחים, שתורם לגלימה העליונה שלו.
"השנה יש תאומות... עוד וויזלי... כמה בני מוגלגים," אומר אלבוס.
בני מוגלגים," אני מהרהר, "עוד משהו?"

דמבלדור מחייך חיוך רחב ועליז פתאום.

זה לא סימן טוב.

"זה מזכיר לי!" אומר דמבלדור בעליצות, "השנה יש לנו יחסית הרבה בני מוגלגים, ולכן ציוותתי אותך לאחד!"
אני משתנק.
"אל תראה כזה מבוהל, סוורוס," אומר דמבלדור בחיוך, "אתה רק צריך להדריך ולהסביר על עולם הקוסמים. אתה תפגוש אותו- סליחה, אותה- מחר.''
אני נחנק, ומתיז את המים שלי על גלימתו הסגלגלה פרחונית של דמבלדור.
"למי?'' אני מצליח להגיד בין חרחור לחרחור.

"או, לתלמיד חביבה ונבונה במיוחד," עולץ אלבוס ומלטף את העוף חול שלו, "להרמיוני גריינג'ר."

הפרק הקודם		הפרק הבא