אני והאדמוני

יאי פרק שני! אני מקווה שאני לא מפרסמת אותו לעצמי פה...

לקח לי יותר זמן למצוא את המקום ממה שהייתי רוצה, אך בסופו של דבר הצלחתי לעשות את זה ואני נוחתת מול בית הספר בו לומדת מרינט דופן צ'אנג.
אני מקצרת את המטה, מכניסה אותו לנדן ועולה במדרגות ונכנסת אל בית הספר.
ילד רזה עם שיער בלונדיני קצוץ ועיניים כחולות משונות בוהה בי.
"הי, אתה יודע איפה הכיתה של קלין בוסטייר?" אני שואלת.
"כ-כן," הוא עונה.
ניצבים, אפשר לסמוך עליהם.
הוא הולך ברחבי בית הספר ואני הולכת בעקבותיו.
הוא נעצר מול דלת הכיתה.
"תודה לך," אני אומרת ודופקת על דלת הכיתה.
"כן?" עונה קול מבפנים.
אני נכנסת.
זו אכן הכיתה של גברת בוסטייר, מה שגורם לי לחייך חיוך רחב.
"שלום לך, קלין בוסטייר!" אני אומרת בשמחה, "שלום, אליה! שלום, נינו! שלום, מרינט! שלום, קלואי!

שלום, סברינה! שלום, מילן! שלום, אליקס! שלום, מקס! שלום, קים! שלום, אייון! שלום, ג'וליקה, שלום, רוז! שלום נתניאל! חבל שאדריאן לא כאן."

"מי את ולמה את לובשת את הבגדים המגוחכים האלה?" שואלת קלואי.
"אני החתולה השחורה ואני לובשת את הבגדים האלה כי אני גיבורת על," אני עונה בחביבות.
"מבחינה הגיונית, מדעית, מתמטיקאית, סטטיסטית וביולוגית זה בלתי אפשרי," אומר מקס ומיטיב את משקפיו.
"אני שמחה שאמרת את זה, מקס," אני אומרת,

"הייתי שמחה לעשות לכם הדגמה של הכוח שלי, אבל הוא יקר מכדי שאבזבז אותו. במקום זה, אני אוכיח לכם שהנשק שלי הוא על טבעי."
אני שולפת את המטה שלי מנדנו על מותני השמאלי ומניחה אותו מול מקס.
"מהו האורך של זה, מקס?" אני שואלת.
הוא מרים את המטה ובוחן אותו.
"כשמונה עשר סנטימטרים ושישה מילימטרים, לפי הערכתי," הוא עונה.
אני לוקחת את המטה, הולכת אל פינת הכיתה, ליד הלוח ומעבירה את ידי על המטה.
הוא מתארך עד שקצהו פוגע בפינה הנגדית של הכיתה, קרוב לראשו של נתניאל שמשתנק בבהלה.
כולם נראים המומים.
"באיזה אורך זה עכשיו, מקס?" אני שואלת בנימת ניצחון.
"אבל... הפיזיקה... זה בלתי אפשרי! זו חייבת להיות אחיזת עיניים!" קורא מקס.
"אתה מוזמן לבדוק," אני אומרת.
מקס קם וממשש את המטה לאורכו.
"זו אינה אחיזת עיניים," הוא מכריז, לא מאמין.
"יפה," אני אומרת ומקצרת את המטה, "אני מקווה שזה שיכנע אתכם להקשיב למה שיש לי להגיד. תוכלי לתת לי גיר, גברת בוסטייר?"
"כן," היא אומרת, מוחקת את תוכן הלוח ומושיטה לי גיר לבן.
אני לוקחת את הגיר ועושה כמיטב יכולתי כדי לצייר על הלוח פרפר.
"תלמידים יקרים," אני אומרת ברשמיות, "לא הגעתי הנה כדי לעשות להטוטים, אלא להזהיר אתכם מפני סכנה שמתקרבת אליכם, עש לילה."
אני שמה לב שאליה מתעדת אותי בפלאפון שלה. טוב מאוד.
"עש לילה, או בעצם הפרפר, הוא אדם רגיל בדיוק כמוכם, רק שנקרה בדרכו כוח בלתי רגיל: הכוח להפוך אנשים לנבלים."
"נבלים? מה? איך?" שואלת אליה.
"הוא מוקף בפרפרים לבנים," אני עונה, "בכוחו להשחיר אותם.

הוא יכול לשלוח פרפר שחור, הנקרא אקומה. האקומה נמשך אל אנשים שמרגישים רגשות שליליים חזקים במיוחד.

האקומות אוהבים כעס, אבל גם עצב ופחד מושכים אותם.

האקומה יכול לחדור אל חפץ שהאדם מחזיק, פריט שהאדם לובש או עוטה, ובמקרים נדירים גם למשהו שלא נוגע באדם.

הפרפר יוכל לדבר מרחוק אל מי שהאקומה נכנס אליו ולשנות אותו."
"לשנות אותו?" שואלת מילן בחשש.
"לשנות את צורתו. להפוך אותו לענק או לחיה או למפלצת, או לאדם משונה בעל כוחות על טבעיים. לנבל על,"

אני מסבירה, "נבלי העל ינסו לקחת בכוח את הטבעת שלי או את עגילי החיפושית."
"אם כל מה שהפרפר הזה רוצה זה תכשיטים, למה שלא תיתנו לו אותם?" שואלת אליקס.
כמה תלמידים מהנהנים בהסכמה.
"אלה לא סתם תכשיטים," אני עונה, "אדם המחזיק בשניהם יחד זוכה לכוח אינסופי."
"אז למה שלא נשתמש בכוח הזה כדי להביא שלום ושגשוג לעולם?" שואלת מרינט.
"לכוח הזה יש מחיר כבד," אני עונה בכובד ראש,

"הפרפר הוא אכזרי ולא אכפת לו לשלם את המחיר הזה. אבל לנו אכפת. לכן אני והחיפושית נילחם בו ובנבלים שלו."
"מי זאת החיפושית?" שואלת סברינה.
"תצטרף אלי גיבורת על - או גיבור על, אני עוד לא יודעת," אני עונה, "הוא ילחם לצידי.

אנחנו נשבור את החפצים שבהם ישכנו האקומות ובכך נחזיר את הנבלים למצבם המקורי כבני אדם.

נילחם באומץ. גם אם נצטרך להילחם בצבא שלם של מרושעים, נעשה זאת כדי להציל את פריז. אתם יכולים לסמוך עלינו."
"מגניב, אבל מה אנחנו יכולים לעשות, פשוט לתת לאקומים האלה להתעופף להם ולהפוך אותנו לפריקים?" שואל נינו.
"כפי שאמרתי, האקומות נמשכים לרגשות שליליים," אני עונה, "מישהו איך אפשר להילחם ברגשות שליליים?"
"על ידי שמחה," מציעה קלין בוסטייר.
"באמצעות אהבה!" קוראת רוז.
"ספורט!" מציע קים בחיוך.
"בעזרת חברים," ממלמלת ג'וליקה.
למרבה המזל, אוזני החתול שלי קולטות את דבריה.
"מעולה, ג'וליקה!" אני קוראת בגאווה, "אכן שמחה היא מנוגדת לעצב, אהבה מרוממת את הלב וספורט משפר את מצב הרוח.

אבל כשהרגשות שליליים, קשה למצוא את השמחה. אהבה היא דבר נפלא, אבל היא גם יכולה לרסק אתכם על האדמה.

וכשמישהו עצוב באמת, גם ספורט לא יעודד אותו. אבל בעזרת חברים, חברי אמת, תוכלו להילחם באקומות.

אל תהססו לפנות אליהם, כי לאקומות יהיה הכי קל למצוא אתכם כשאתם תהיו לבד."
"אבל חברים יכולים לאכזב," אומר אייון.
"למרבה הצער, זה נכון. לכן הגעתי לדבר אליכם, כדי שתהיו חברים טובים. עודדו את החברים שלכם ואל תתנו להם ליפול.

אם בטעות פגעתם בהם, בקשו סליחה. ולעולם, לעולם אל תפגעו בחברים שלכם בכוונה תחילה. אל תהפכו אותם לקורבנות של הפרפר."
אני משתדלת לא לנעוץ מבט בקלואי בורז'ואה.
"אם אתם עצמכם מרגישים רע, פנו לחברים שלכם, למשפחה שלכם, אפילו למורים שלכם. לכל מי שיוכל לעודד אתכם," אני אומרת.
"ואם את תהיי עצובה או כועסת?" שואל נתניאל.
"אני אעשה כמיטב יכולתי כדי לצאת מהמצב הזה, כי מאוד לא כדאי שאקומה ייכנס אל הטבעת שלי.

אעשה כמיטב יכולתי, ואתם עשו כמיטב יכולתכם. בכוחכם להפחית את מספר האקומות. אני סומכת עליכם. הפיצי את דברי, אליה."
אני יוצאת מהכיתה, משאירה אחרי גל של התלחשויות ודיבורים.
"וואו, מי היה מאמין שאני יכולה לדבר כל כך הרבה לפני קהל?" אני שואלת את עצמי.
אני עוברת אל גג בית הספר, שם אני נחה למשך כמה זמן, מחכה לאקומה שיתקוף.

הפרק הקודם		הפרק הבא