בגלל מראה שבורה

לאגו אמר לי לכתוב את הסיפור שלי. את כל מה שקרה לי מאז שנפגשנו, ואולי גם ליפני זה. הוא אמר שאם אני אחכה יותר מידי זמן אני אשכח חלק מהפרטים, וזה יהיה חבל.
לא ממש הבנתי למה הוא רצה שאכתוב הכול. לדעתי זה מיותר. אני , הוא ועוד כמה אנשים יודעים מה קרה. בעיניי זה מספיק בהחלט.
חוץ מזה, לדעתי החלק שלו בסיפור היה הרבה יותר חשוב. כשאמרתי לו את זה הוא הזכיר לי שהוא לא ישכח אף פעם, ואמר שהחלק שלי יותר מעניין. אני לא מסכימה איתו בנוגע לזה, אבל הסכמתי לכתוב הכול. אני כותבת את זה רק בשבילו. אחרי הכול, הוא כל מה שיש לי עכשיו.

כואב לי בפנים. אני מרגישה שבמקום בו אמור להיות הלב שלי יש חור. לא עובר יום אחד בלי שאני אבכה. ואין שום תרופה. רק כשאני עם לאגו אני כאילו שלמה שוב. אבל זה רק כאילו, כי ברגע שבו לאגו הולך, הכאב חוזר.
ניסיתי להתעלם, וניסיתי להדחיק. באמת שניסיתי, אבל זה לא עובד. אני פשוט לא מסוגלת.
ניסיתי גם לדבר על זה, על האובדן העצום ועל הפרידה הפתאומית, אבל זה רק הפך את הכול לקשה יותר. ניסיתי הכול וכלום לא עוזר.
אולי לאגו צודק, וכתיבת הסיפור שלי תגרום לדברים להיות פחות קשים. אולי...
קשה לי להתחיל כי עם הזיכרונות מגיעות הדמעות והגעגועים.

אני כבר בת שש עשרה וכמה חודשים והדבר שאני רוצה יותר מכול הוא שאמא תבוא ותחבק אותי. שתגיד לי שהיא אוהבת אותי יותר מכול דבר אחר. אני רוצה שאבא יחייך אליי ויקרא לי נסיכה, כי כך הוא תמיד קרא לי. אני רוצה לראות את האח הקטן שלי. הוא אמור להיות בו שנה וחצי עכשיו, אבל עד היום אפילו לא ראיתי אותו. גם אין לי מושג איך קוראים לו.

לא הייתי בבית מגיל ארבע עשרה, ואני מתגעגעת.

קוראים לי מיה. חיי נהרסו, ולאגו רוצה שאכתוב מדוע. הכול היה עניין של טיפשות ורשלנות מצידי, ותזמון לא מוצלח.
אני לא יודעת ממה להתחיל. קרו כל כך הרבה דברים, ואפילו אני לא מבינה את כולם.
אני אעשה כמיטב יכולתי.

		הפרק הבא