מכשפת החלומות

מטיאס נאנח בהקלה כשלואיס הופיע בפתח ביתן אתנה ונתן לו תירוץ טוב להתחמק מאחיו לביתן. הוא מעולם לא הרגיש בנוח בביתן הזה, עם כל הספרים והמגילות והמבטים השיפוטיים מכיוונם של שאר בני אתנה.
אם הוא באמת היה בכלל בן אתנה.
כשהעלה את הנושא בפנים לואיס בפעם הראשונה, החצוי צחק לו בפנים. פשוטו כמשמעו. אבל ברור שלו היה קל לחשוב שזה שטויות. הוא היה בן ארס המושלם. לא חשוב איזה נשק היית נותן לו, הוא היה שולט בו באופן כמעט מושלם, אפילו אם זו הייתה הפעם הראשונה בה הוא משתמש באותו הנשק. חרבות, פגיונות, כידונים, אלות. אפילו בני אפולו לא היו יריבים ראויים כנגד יכולת הצלפות שלו.
לעומת לואיס, מטיאס היה כלום. הוא היה טיפש, ולא רק בהשוואה לשאר בני אתנה. הוא אפילו לא הצליח לקרוא, לא אנגלית ולא יוונית, ובכלל לא הרגיש נוח עם כל המגילות והספרים שמסביבו. היה ברור שגם האחים שלו מרגישים שהוא לא באמת שייך לביתן אתנה, ומטיאס שנא כל רגע שבו היה ליד אחד מהם. הוא היה מעדיף להישאר בביתן הרמס יחד עם החצויים הלא ידועים במקום לישון בביתן שהוא בבירור לא מתאים אליו.
אין ספק שאפילו אתנה בעצמה מאוכזבת ממנו. לפעמים הוא תהה מה גרם לה להכיר בו.
"שמעת על הבן הפייסטוס שמת הלילה?" שאל לואיס בעליצות שלא תאמה את הנושא.
מטיאס הנהן בקדרות. הוא זכר איך התעורר באמצע הלילה למשמע הצרחה, שנשמעה מהצד השני של רחבת הביתנים. הוא שמע שמישהו מת, אבל עדיין לא הבין איך זה קרה.
"שמעתי שהוא נשרף למוות," אמר לואיס, ממש כאילו קרא את מחשבותיו של חברו. "הם חייבים להפסיק לשחק באש בתוך הביתן."
"בקשה מאוד גדולה לבקש מהילדים של אל האש," ענה מטיאס בגיחוך. לואיס בהחלט ידע כיצד לעודד אותו.
"מעניין מה יעשו בקשר לזה," תהה בן ארס בקול. "אולי זה משהו הרבה יותר גדול מסתם משחקים באש, ואז אולי יוציאו למסע חיפושים."
מאז שהגיע למחנה תמיד רצה לואיס לצאת למסע חיפושים. מטיאס זכר את הפעמים הרבות בהן התלונן על כך שחניכים אחרים יוצאים והוא עדיין לא. עמוק בתוכו גם מטיאס הבין אותו. הוא לא יצא מהמחנה בשמונה השנים האחרונות, ולמרות שהיה מעדיף שלא לחזור לבית האומנה ממנו הגיע, לא היה מזיק לו לצאת קצת מגבולות המחנה.
ובכל זאת...
"אתה באמת רוצה להשתמש במוות של ילד בשביל מסע חיפושים?"
לואיס משך בכתפיו בתשובה.
השניים טיפסו במעלה גבעת החצויים, והגיעו אל הפסגה בדיוק כשסאטיר טיפס אליה מן הצד השני, מתנשף, בידיו שוכב ברפיון ילד שמטיאס לא זיהה. הסאטיר הביט בהם בעיניים גדולות ודומעות לפני שלחש בקול מבוהל, "הוא מת."

הפרק הקודם		הפרק הבא