לא סתם"המג'נונה"

למחרת הלכנו לסמטת דיאגון.

הינו שם הרבה פעמים, אבל היום התרגשתי במיוחד, הלכנו כדי לקנות לי ציוד להוגוורטס! שמתי קליפס בשיער, נעלתי נעליים ויצאנו.

 נסענו עם אוטונוס הלילה כמו תמיד ואבא סיפר לי כל מיני דברים שהוא מתכוון לפרסם בפקפקן וגם על דברים שהוא כבר פרסם.

 דיברנו גם על מחקר חיו, השנורקק פחוס הקרן(כלומר, הוא דיבר. אני רק הקשבתי) הוא סיפר לי כמה הם יפים וחמודים וגם אמר לי שאולי נוכל  בקרוב לנסוע לחופשה ביערות טרנסילבניה,  שם הוא מקווה למצוא עדר של שנורקקים  פחוסי קרן  ואלי אפילו לקחת אחד הביתה כדי להוכיח לכולם שהוא צודק. היה לי עצוב שלא מאמינים לו.... אבל שמחתי שהוא אמר שנצא לחופשה. אהבתי מאוד חופשות, בעיקר את הים, אבל גם יערות. המשכנו לדבר עד שהגענו.

 ירדתי בקפיצה מהאוטונוס ודילגתי בשמחה לפונדק הקלחת הרותחת  המפורסם.

פגשנו שם כל מיני קוסמים  שעצרו את אבא בשביל לפטפט, אבל היום אפילו לא היה לי אכפת.

 הלכתי אל טום הפונדקאי לראות מה הוא עושה עכשיו, הוא בדיוק ניגב כוסות כמו שהוא עושה תמיד.

 פעם הוא סיפר לי שכשהוא עושה  את זה הוא ממציא לעצמו כל מיני סיפורים. אני תמיד חשבתי שזה מאוד יצירתי, להפוך עבודה משעממת ויומיומית ליותר מעניינת. אז התקרבתי לבר ושאלתי אותו איזה סיפורים הוא המציא היום, אחרי שהוא סיפר לי אמרתי לו שאולי כדאי לו להפוך את כל הסיפורים הקטנים האלה לספר.

הופתעתי מאוד כשהוא אמר "רעיון מצוין ילדה. אבא שלך עורך את הפקפקן, מה? אולי כל שבוע אני אוציא פרק בעיתון, הא?" אמרתי לו שזה רעיון יוצא מן הכלל.

 נפרדתי ממנו והלכתי לשלוף את אבא משיחה מאוד עמוקה על גודל האותיות בפקפקן.  נו באמת.

יצאנו מהדלת האחורית אל החצר הקטנה, שם עמד קיר אבן שלכאורה עמד שם סתם, אבל אני כבר ידעתי לאן הוא מוביל. אבא נקש על לבנה כלשהיא ואנחנו הגענו אל סמטת דיאגון!

 לא נגמר מה לראות, חנויות צבעוניות, כרזות, אנשים, חיות מחמד, ובעיקר תפסו את עיני תלמידים נרגשים הממהרים עם הוריהם לחנויות השונות. הנרגשים היו כמוני, תלמידי שנה ראשונה, והיו גם תלמידים משנה שניה , שלישית , רביעית, חמישית , שישית ושביעית. הם נראו סתם משועממים.

 דבר ראשון הלכנו לקנות לי גלימות, כי זה היה הכי קרוב. מדאם מלקין הייתה מאוד נחמדה, שאלה אותי כל מיני שאלות על עצמי וסיפרה לי גם היא שהיא הייתה בהוגוורטס.

 נראה שכולם היו שם!

שאלתי אותה באיזה בית היא הייתה והיא סיפרה לי שבהפלפאף(כמו אבא!!! אולי הם הכירו) בסופו של דבר יצאנו משם אל הרחוב, כשאני סוחבת שקית ענקית עם שלוש גלימות רגילות ושחורות (אני שונאת שחור. אז לקחתי גם שתיים בצבע טורקיז), גלימת חורף(ברור ששחורה...) ומין כובע מחודד כזה שהיה כתוב שהוא ללבוש יומיומי(פפפפפףף, נראה להם).

ואז הלכנו לכרך ודף בע"ם. חנות הספרים. מאז ומעולם קריאה לא הייתה הצד החזק שלי, אז רציתי לסיים את הקנייה במהירות וללכת לאכול גלידה או משהו.

 אבל כאילו כדי לעצבן הייתה שם התקהלות גדולה של אנשים ליד הדלפק ואיזה קוסם שחתם על ספרים.

 הוא נראה מאוד מחזיק מעצמו. הסתכלתי מסביב וראיתי התקהלות קטנה יותר של אנשים, רובם היו ג'ינג'ים, הבחנתי.

התקרבתי, וראיתי שני אנשים מבוגרים הולכים מכות(!!!!) התקרבתי עוד קצת, והילדה הג'ינג'ית ראתה אותי.

 "היי " אמרתי לה "שלום" היא ענתה, כשמאחוריה השנים ממשיכים ללכת מכות.

 "אני לונה, מי את?" שאלתי אותה. קיוויתי שהיא הולכת להוגוורטס,

"אני ג'יני. אני הולכת לשנה הראשונה שלי בהוגוורטס" אמרה הילדה, ג'יני "גם אני!!" שמחתי.

 בינתיים השניים סיימו להתנהג כמו ילדים בני חמש והג'ינג'י קרא לג'יני ואמר לה שהם הולכים.

 ראיתי את האיש שהלך אתו מכות מחליק מחברת כלשהיא לתוך הקדרה שלה, (ששם היא שמה את כל הדברים שקנתה ) לא הבנתי למה הוא עשה את זה, ורציתי להגיד לג'יני אבל היא כבר הלכה ולא התכוונתי לצעוק אליה, אני לא אוהבת לצעוק.

 הסתובבתי וראיתי שאבא כבר קנה לי את כל הספרים, ושאל אותי אם בא לי ללכת לקנות גלידה לפני שנמשיך. בא-רור שאמרתי כן!

 הלכנו לגלידריה האהובה עלי והזמנתי את הגביע הכי גדול, עם גלידת אגוזים... (ההההה אני רק נזכרת ועולה לי ריר....)

 אחרי שסיימנו הלכנו לרוקח לקנות מרכיבים לשיקויים, שם לא קרה שום דבר מיוחד, חוץ מזה שהפלתי כוס גדושה בעיני צפרדעים (איכס) וחטפתי נזיפה מהרוקח וכמעט הקאתי כשהייתי צריכה לאסוף את הכל.

אחר כך הלכנו לאוליבנדרס כדי לבחור לי שרביט.

כשנכנסתי(אבא נשאר בחוץ, הוא אמר שכך כדאי) מיד הבחנתי בזקן שברירי בעל שיער שנראה כמו צמר גפן מתוק, שרכן מעל שולחן העבודה שלו.

 "שלום" אמרתי בשקט. הזקן הרים את ראשו וחייך, הוא אמר ששמו אדון אוליבנדר והתחיל למדוד אותי, אחרי כמה דקות הוא התחיל לשלוף שרביטים מהמדפים.

 הוא הושיט לי בעיניים נוצצות את השרביט הראשון "שישה-עשר סנטימטרים, גמיש, מכיל שיערה מזנב של שנורקק פחוס קרן" עוד לפני שניסיתי אותו ידעתי שהוא יתאים לי.

 לקחתי אותו והושטתי אותו קדימה, החדר כולו זהר באור סגלגל ואפשר היה ממש להרגיש את הקסם באוויר.

 אוליבנדר שמח מאוד ואמר שבדרך כלל לוקח יותר זמן עד שמוצאים את השרביט הנכון, ושזה מאוד יוצא דופן שמוצאים על השרביט הראשון, הוא עוד הוסיף ואמר שכנראה אני ילדה יוצאת דופן.

 הייתי מאושרת. הודיתי לו ויצאתי מהחנות, בדרך הביתה סיפרתי לאבא בשמחה את מה שקרה.

כשחזרנו הביתה התחלתי לארוז את המזוודה שלי, אבל כבר הייתי עייפה אז החלטתי לארוז מחר.

 נכנסתי למיטה ונרדמתי עם חיוך.             

הפרק הקודם		הפרק הבא