תימרות עשן דם ואש

קיט וג'ון הלכו במורד הרחוב במהירות. היה חם ומחניק. מזג האוויר של שלהי אוגוסט. קיט הביט בצדודיתו של חברו. קווי המתאר של פניו היו מוארים מן הפנס רחוב והשוו לשערו החום מראה של רעמת שיער זהוב.

"תוציא את החרב שלך," אמר ג'ון בשקט. 

קיט שלף את החרב בדממה והציב אותה מול פניו. "אני רואה פה עקבות ברורים של שד," הוא החווה בידו באור המכשפות על שפת המדרכה. 

ג'ון העביר את האסטלה על רונה עדינה שהייתה חקוקה בצווארו ומצמץ לשניונת. "כן, גם אני רואה אותם, הם ממש חזקים... יש בהם משהו מוזר."

"עד כמה מוזר?" שאל קיט בחשד. השפעת הרונה שלו החלה להתפוגג. 

ג'ון התכופף ובחן את מרצפות הסמטה המטונפות. 

"אני חושב שאני יודע אל מי הם שייכים, העקבות הללו," הוא אמר כעבור כמה רגעים. "אלה עקבות של פיות."

"פיות?" חזר אחריו קיט. לבו החל לדפוק במהירות. " מה פיות מחפשות כאן? בלוס אנג'לס?"

"את זה נגלה רק אחרי שנתפוס אותם." אמר ג'ון. 

קיט הביט בפניו של ג'ון. גם בחושך היה אפשר להבחין בקצות אוזניו המחודדים,מה שסימל אותו בהיותו חצי בן פיות וחצי צייד צללים. לקיט לא היו סימנים כאלה או אחרים אבל הוא ידע שאימו היא צעצעית לבני העם הפראי.

"העקבות מובילים לשם," אמר ג'ון. "קדימה, בוא."

אתה בטוח?" שאל קיט בחשש. "לא עדיף שפשוט נסתלק מפה?"

"מה קרה לנער שאוהב הרפתקאות?" גיחך ג'ון ונתן מרפק לקיט.

"לא קרה לו כלום," ענה קיט והצליח לחייך. "פשוט, אתה יודע... פיות... אני לא חושב שאנחנו צריכים להתקרב אליהם."

"בחייך, שאנחנו נוותר על הרפתקאה? אתה יודע עד כמה אנחנו צריכים להחזיר למכון שלנו את הפופולריות."

"כן, נכון," קיט הסכים בחוסר רצון. לפני חמש שנים המכון שלהם זכה לתשומת לב מיוחדת. אמה וג'וליאן - מנהלי המכון היו אז נערים בני שבע עשרה. הם הצליחו לבטל את השלום הקר ששרר והשמידו את כרך השחור. כיום הם נחשבים לציידי הצללים הטובים ביותר בדורם. (יחד עם ג'ייס הרונדייל וקליירי פיירצ'יילד) בשלוש שנים שעברו מאז הם ירדו בחזרה אל מתחת לרדאר וניהלו את המכון בלוס אנג'לס בשלווה. (עד כמה שאפשר לנהל אות בשלווה כשאתה צייד שדים) 

ג'ון נעצר בבת אחת וקטע את קיט מהרהוריו. "מה קרה?" החל קיט לשאול. כעבור שנייה התשובה התבררה לו;

מאחורי פח אשפה גדול מימדים שכבה גופה של בחור ספוגה בדם. שערותיו של קיט סמרו. 

וואה," מלמל ג'ון. הוא התכופף ובחן את הגופה. "זה נראה לי כמו תקיפה של אדם זאב," הוא הרהר בקול. 

"אני דווקא חושב שזה ערפד," אמר קיט. "תראה." הוא הרים את ידו הימנית של הבחור. שני סימנים אדומים עטופים בדם קרוש היוו הוכחה. 

"גם בצוואר יש סימני נשיכה," אמר ג'ון בקול נטול רגש. 

קיט שלף מכיסו  מזרק קטן ושאב כמה טיפות דם. "ככה נוכל לבדוק את הזהות של המתקיף," הוא אמר.

ג'ון העביר את האסטלה על רונה מקומרת שהייתה חקוקה על מרפקו הימני. הרונה העניקה לו חושים מוגברים.

"מישהו מתקרב," הוא לחש לקיט ללא קול.

קיט נדרך והציב את חרבו בתנוחת תקיפה.

לפתע זה קרה. סכין הופיעה כאילו מהאוויר, עפה בסיבובים מהירים וחותכת את האוויר.

"תיזהר," צעק ג'ון. הוא קפץ אל קיט ואז צנח על הרצפה בקול חבטה.

"ג'ון," לחש קיט בבהלה. הוא רכן אל חברו הטוב והתבונן בו מבוהל ומפוחד.

"קיט," לחש ג'ון. הסכין הייתה נעוצה בחזהו ודם שתת סביבה. הוא אחז בידו של קיט בחוזקה. "תברח," הוא אמר לו בקול סדוק וחלש.

"לא," מלמל קיט והביט בג'ון מבועט. "אתה לא תמות. זה לא יקרה." הוא הביט בעינו הירוקות של חברו שהפכו אט אט למזוגגות. "לא," הוא לחש. שבילים לחים צצו על לחייו.  "לא," הוא אמר בקול עצור. ידו של ג'ון נעשתה רפויה והיא נשמטה על המדרכה. "לא!!!!!" צרח קיט. הוא החל לטלטל אץ ג'ון בפראות. 

לפתע הוא חש בחפץ קשה שנחבט לו בראש והוא התעלף.

----------------

היי חברה, אני יודעת שקסנדרה קלייר כבר כתבה סדרת המשך למיומניות אפלות. אומנם זה לא תורגם עדיין (מה שדיי מעצבן ומבאס) אבל זה קיים.

בכל אופן, עלה לי הרעיון לסיפור ובסוף החלטתי לבסס על הדמויות האלה (וגם הוספתי קצת דמויות משלי.)

מקווה שתאהבו.

אל תשכחו להגיב.

		הפרק הבא