אנחנו ביחד בזה

לחשושים מהירים נשמעו מתוך קהל, ורון מיהר להשתיק אותם. לאחר כמה שניות הלחשושים פסקו, ועיניהם של כול הסועדים פנו אל רון והרמיוני.
"מה יש, רון והרמיוני?" שאלה אנג'לינה, אישתו של ג'ורג' בנימוס.
"קודם כול, שבו," ביקשה הרמיוני בחיוך ורון הנהן לעברה.
כולם התיישבו תוך כדי קולות צורמים של גרירת כיסאות, ואף אחד לא הסב את מבטו מרון והרמיוני שעמדו מעל כולם כמו מנצחים באופרה.
"אתם יכולים לדבר," אמר הארי אחרי שכולם התיישבו בנוחות.
"כן, אז... אנחנו מאורסים!" צווחה הרמיוני בהתרגשות והראתה לכולם את הטבעת.
אף אחד לא נע במשך כמה דקות. כולם הביטו בהם במבטים המומים.
עשינו משהו לא בסדר? חשבה הרמיוני בבהלה. היא הסתובבה לכיוונו של רון והסתכלה עליו במבט מבולבל. היא לא הבינה מדוע אף אחד לא מגיב.
רון, לעומתה, ידע שזה מה שיקרה - כך זה היה גם בהכרזת האירוסין של ביל ופלר, בהכרזת האירוסין של ג'ורג' ואנג'לינה ובהכרזת האירוסין של הארי וג'יני.
לאחר כמה דקות של שתיקה, קריאה רמה מהקצה הימני של השולחן שברה את הדממה.
"הרמיוני! רון!  אנחנו כל כך מאושרות בשבילכם!" קראו אנג'לינה וג'יני וחיבקו את הרמיוני בחום.
"תודה לכן, בנות!" אמרה הרמיוני, כמעט בוכה.
"מזל טוב, חבר," אמר הארי, טופח על כתפו של רון בחביבות.
האחרים חיבקו את רון והרמיוני, ומולי בכתה מאושר.

אחרי כול ההתרגשות, הקבוצה התחילה לאכול, וכמובן, ולשאול את רון והרמיוני שאלות.
"אז... אתם מתכננים חתונה?" שאלה ג'יני בסקרנות האופיינית לה.
"תרגעי, ג'ין; רק היום הצעתי לה," ענה רון וג'יני ציחקקה.
"איך הצעת לה?" ג'ורג' פנה אל רון.
"בטח משהו רומנטי!" אנג'לינה צחקה בהתרגשות.
"בהחלט רומנטי," הרמיוני חייכה לרון.
"טוב, בואו נעזוב אותם עכשיו," הארי ניסה להרגיע את הוויזלים. "חוץ מזה, אני רעב ברמות מטורפות!"
כולם הנהנו וחזרו לאוכל שלהם. הרמיוני חייכה אל הארי חיוך קטן לאות תודה - היא לא הייתה מוכנה למטר כזה של שאלות.
הארוחה הייתה שקטה (עד כמה שארוחה יכולה להיות שקטה בביתם של הוויזלים), וברוב הזמן הקולות היחידים שנשמעו היו קרקוש הסכו"ם ובקשות למאכלים מהקצוות המרוחקים של השולחן.

כעבור חצי שעה לא נשאר דבר על השולחן מלבד כמה עצמות עוף ופרוסת עוגה.
"וואו, גברת וויזלי," לחש-אמר הארי, "אין אף אדם בעולם שיכול להתחרות בבישולים שלך."
"חומד, תודה לך," מולי הסמיקה. "ותזכור; תקרא לי מולי, טוב?"
הארי הנהן וכל הקבוצה הביטה בו במבטים ספקניים.
"בנים." ארתור חייך. "יש לי משהו נהדר לספר לכם!"
רון, הארי, ג'ורג', צ'ארלי וביל החליפו בניהם מבטים זהירים; הם לא היו בטוחים עד כמה הדבר שארתור רוצה לספר להם נהדר - הרי הוא נוהג להגיד את אותו הדבר על אטבי כביסה.
לבסוף הם משכו בכתפיים והלכו בעקבותיו של ארתור, לסלון.

"מה אתן חושבות שיש לאבא לספר?" שאלה ג'יני בעודה לוגמת מהתה שלה.
"אולי משהו שקשור לאירוסין של רון והרמיוני," הציעה אנג'לינה.
"ג'ולי, לא הכול קשור לאירוסין שלהם," אמרה ג'יני.
"אולי הם סתם מדברים," הרהרה הרמיוני.
"לי זה לא משנה מה הם אומרים," אמרה מולי, "העיקר שהוא לא מציק להם לגבי עוד איזו המצאה מוגלגית מטופשת."
לפני שהבנות הספיקו להציע את כל הרעיונות שהיו להם, הבנים כבר יצאו מהסלון; ארתור קורן מאושר, והבנים קצת המומים.
"ארתור, מותק, מה סיפרת להם?" שאלה מולי בדאגה.
"אני חושב שאפשר לספר להן. אה, בנים?" חייך ארתור בניסיון להיות מגניב, אך כשנוכח לדעת שאף אחד לא מגיב הוא כיחכח בגרונו והמשיך, "קראתי משהו מעניין מאוד  במחשב החדש שהארי הביא לנו: קראתי על מנהג נחמד שבו כמה גברים מהמשפחה יוצאים ומתחברים לגבר הפראי שבתוכם: הולכים לבר, מדברים על דברים של גברים, עושים תחרויות של 'מי הכי חזק' וכדומה."
דממה השתררה וכל הבנות הביטו בו במבטים מזועזעים.
"מה?" שאלה מולי בקול מזועזע.
"מגניב, לא?" ארתור ניסה להלהיב את כולם.
"בוא." מולי גררה אותו לחדר השינה שלהם.
הם התלחששו במרץ במשך כמה דקות, ומילים כמו "גברים פראיים", "אלכוהול" ו"ארתור, אתה השתגעת" בלטו במיוחד.
בתום הדקות האלו, שניהם יצאו וחזרו למטבח, לא מביטים אחד לשנייה בעיניים.
"אתם תוכלו לצאת מחר עם ארתור," לחשה מולי.
עוד לפני שהבנים הספיקו להגיב, ארתור גרר אותם כדי לתכנן את הבילוי של יום המחרת.
מולי חיכתה עד שהם נעלמו מעבר לפינה ואמרה בנחישות, "אם הם עושים ערב בנים - אנחנו נעשה ערב בנות."

אנחנו נשמח לתגובות כדי לדעת איך ובמה להשתפר. (:

הפרק הקודם		הפרק הבא