דאדלי פוטר 2.0

פרק זה נכתב מנקודת מבטו של הארי דרסלי. קריאה מהנה. ^^

יום שני. כן, הארי בהחלט אהב את היום הזה.
העיניים של הנער הצעיר נפקחו בדיוק שנייה לפני שהשעון המעורר פצח בטקס היומי שלו.
טררר! טררר! טררר!
הארי הוריד בעדינות את השמיכה מעליו, וקיפל אותה בקפדנות.
הוא פשט את כותונת הלילה ולבש את הבגדים שחיכו לו בסבלנות, מונחים על השידה.
טררר! טררר! טררר!
הארי גרב זוג גרבי קיץ שחורים, ונעל זוג נעלי עור שחורות.
הוא הסיט את הווילון מעט, והשקיף אל דרך פריווט המנומנמת.
"יום יפה היום," הוא הצהיר, והציץ בשעון היד שלו.
עברו בדיוק שלוש דקות מאז שקם; זמן לכבות את השעון המעורר.
טררר! טררר! טרר-
-הארי כיבה את השעון.
על פי ספר שקרה בגיל שבע, הוא גילה ששהייה של שלוש דקות עד כיבוי השעון המעורר מסייעת ליקיצה טובה יותר. והרי הארי לא רצה להסתכן בכך שיירדם שוב, וכך יקלקל את לוח הזמנים של אותו יום.
זה קרה לו כבר פעם אחת בחייו והוא לא מתכוון שזה יקרה לו שוב...
הארי ירד במדרגות ונכנס למטבח.
כלי ההגשה של החטיפים מהמסיבה שאירעה  אתמול נערמו כעת אחד על השני בכיור, ביחד עם הכלים להכנת העוגה. השיש היה מקושט בשכבות של קמח וכתמי בלילת עוגה שניתזו מהקערה.
אילולא הארי היה כה קפדן בזמנים, הוא היה דואג שלא יישאר כל זכר לתוהו ובוהו הנורא.
אבל הארי דרסלי היה בן אדם של זמנים. והוא לא פינה זמן לשטיפת כלים בטבלה שלו.
הארי משך בכתפיו ופנה אל המקרר.
על המדף התחתון נחו כמה פרוסות של עוגה בתוך קופסה שקופה, ולידה ערימה של חביתיות על צלחת זכוכית קטנה.
הוא חימם במיקרוגל שתי חביתיות והתיישב לאכול אותם, לא לפני שפרש לפניו את העיתון השבועי, כדי לעיין במדור התשבצים, כיוון שלא התפנה לא זמן לעיין בו אתמול.
"לא ניהל השבוע ויכוח פוליטי סוער, חמש אותיות," מילמל לעצמו הארי, והירהר בהגדרה. "אז, זה ממש פשוט," אמר, ושירבט את התשובה בזריזות.
קולות צעדים יורדים במדרגות.
הארי הרים קלות את ראשו, ובלע עוד חתיכה של פנקייק.
"הארי'לה, אתה ער?" קולה של אימו נשמע.
הארי הינהן, ורשם תשובה אופקית בת שלוש אותיות.
"הארי?"
"אהמ, אני ער, כן."
אימא של הארי נכנסה למטבח, והתיישבה מולו.
"חבל שלא היית איתנו אתמול בלונה פארק," היא אמרה.
"אה, כן. אני לא אוהב את הרעיון של שהייה בקרון דחוק בתוך מערה צרה שמקושטת בתפאורה לא מוצלחת, בנסיעה שמלווה באנשים בתחפושות זולות שמשמיעים קולות שאמורים להעלות את רמת האדרנלין בגוף שלך," היא ענה בשעמום.
"קוראים לזה רכבת שדים."
"כן, בכל מקרה גם סיבובים אינטסיביים במסלול פתלתל זה לא הרפתקה מהנה בשבילי גם כן," הוא המשיך ביובש. "במיוחד לא אם זה מלווה בהשלכת הפסולת שלך מהגוף דרך הפה."
"אתה מתכוון ל- אוך לא משנה," אימו נאנחה. "זאת לא הנקודה."
"אני יודע מה הנקודה," הארי הניח את העיתון על השולחן והביט באימו. "הנקודה היא שאת רוצה שאני אפסיק להיות כל כך קפדני בזמנים. ושגרתי כל כך," הארי הניד בראשו קצרות. "אני לא מבין למה את לא מבינה את זה, אימא. אני לא כמוכם. אני לא כמו בן דוד שלי דאדלי, ואני לא כמו ההורים שלי. אז אם תסלחי לי, לוח הזמנים שלי דוחק בי כעת ללכת לבדוק אם המשלוח שלי הגיע מהדואר."
הארי קם חרישית, והניח את הכלים בכיור, יחד עם שאר אנדרלמוסיה שהתחוללה בכיור.
הוא פנה אל מחוץ למטבח והלך בלי להביט שוב באימו.
הארי לא כעס. הוא אף פעם לא כעס ממשהו – הוא תמיד נשאר אדיש.
רגשות כגון זה מסיחים את דעתו מסדר ומשגרה.
וזה ההפך הגמור ממה שרצה.
הנער האט מעט את צעדיו, בשעה שיצא אל החצר ופנה אל תיבת הדואר.
הוא פתח את תיבת הדואר והציץ פנימה. חסרי תועלת.
הארי סלד מאנשים שחורגים בזמנים.
וחברת המשלוחים הודיעה שהספר שלו יגיע ביום שלישי בבוקר.
היום היה יום שלישי.
ואף משלוח לא נראה באופק.
הארי הוציא את צרור המכתבים שכן פקד את התיבה, ומיהר חזרה הביתה.
בעודו צועד במסדרון, הוא העיף מבט במכתבים, כדי לראות אם אולי קיבל מכתב שמודיע על עיכוב המשלוח. אבל מעטפה אחרת כן העירה את תשומת ליבו.
המעטפה הייתה חתומה בחותמת אדומה, שהציגה סמל משונה של ארבע חיות.
הארי זיהה שם נחש, אריה וציפור כלשהי. החיה הרביעית דמתה למעין חולד.
"מה זה?" הוא תהה.
הארי הניח את שאר המכתבים על שולחן המטבח, וצעד אל המדרגות.
"מה אתה מחזיק, הארי?" שאל אביו, שבדיוק ירד למטה, מוכן לצאת לעבודה.
"זה מכתב," ענה הארי. "כנראה הודעה על התעכבות המשלוח."
האב משך בכתפיו, וחזר לענייניו.
הארי עלה במדרגות שניים-שניים, ונכנס אל החדר, סוגר אחריו את הדלת.
הוא הפך את המעטפה. הכתובת הייתה רשומה בדיו ירוקה.

מר. ד. פוטר
החדר בקומה השנייה מימין
דרך פריווט מספר 4
ווינגינג תחתית
סארי

"זאת כתובת מאוד משונה," הגיב הארי.
הכתובת ללא ספק העידה על כך שהמכתב ממוען לדאדלי.
אבל הארי לא התכוון למסור לו את המכתב לפני שהוא מוודא מהו.
זה נראה לו חשוד ביותר, והארי לא התכוון לתת לדבר כזה להחליק מתחת לאפו.
היו ברשותו כמה דקות בודדות לפני שייאלץ הארי לצאת לדרכו על פי לוח הזמנים.
הארי פתח את המעטפה צהבהב, הוציא את המכתב ובהה בכתוב.

בית ספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות

מנהל: אלבוס דמבלדור
(מסדר מרלין, מחלקה ראשונה, מכשף גדול, קסם ראשי,
מאגוואמפ עליון, חבר איגוד הקוסמים הבינלאומי)

מר פוטר היקר,

אנחנו שמחים להודיעך שנשמר מקום בבית-הספר

הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.
מצורפת בזאת רשימת הספרים והציוד הנחוץ.
שנת הלימודים מתחילה ב- 1 בספטמבר. אנא שלח ינשופך
לא יאוחר מה- 31 ביולי.

בכבוד רב,
      מינרווה מקגונגל
      סגנית המנהל

להארי דרסלי לא היה ספק בכך.
קסמים? ינשופים? הוגוורטס? כל זה היה בליל של שטויות!
מישהו ניסה לעבוד על בן דוד שלו. לפתח לו ציפיות גבוהות למשהו בדוי, ואז לנפץ לו אותן.
לא היה לו מושג מה המניע של אדם כזה לרמות את דאדלי, אבל לא היה אכפת לו.
מישהו ניסה לסדר את בן דוד שלו, וזה לא מצא חן בעיניו.
והארי ידע שהוא לא יכול פשוט להגיד לדאדלי על זה, כי הוא היה כנראה בוחר להאמין למכתב מאשר לו.
הארי רצה בטובתו של דאדלי באמת ובתמים, ולכן החליט להחביא את המכתב.
מה שהארי לא ידע, זה שהוא יצטרך מעט יותר מזה כדי למנוע מדאדלי פוטר להגיע לבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.

המשך יבוא...

אז מה אתם חושבים על נקודת המבט של הארי דרסלי?
קדימה, תגידו לי בתגובות. אשמח לשמוע. (:

הפרק הקודם		הפרק הבא