המסע להצלת אולימפוס

העוררתי בצרחות, הרגשתי כאילו שורפים לי את היד.
אמא שלי, שתלתה כביסה מחוץ לחדר, נכנסה אליו במהירות. "מה קרה?" היא שאלה מבוהלת.
"כלום," עניתי לה, עוד מתנשפת. "רק… חלום רע."
"בטוחה?" היא ווידאה.
הנהנתי בראשי, כאות אישור.
"אוקיי," אימי הביטה בי פעם אחת אחרונה ויצאה מהחדר.
אחרי שהיא הלכה הסתכלתי על ידי הצורבת. שם בכתף ימין הייתה לי מעין חותמת; היא הייתה שחורה ועגולה, והיה מוטבע בתוכה בניין האמפייר סטייט המפורסם.
התבלבלתי לגמרי, חסרת-הבנה. כיצד החותמת הגיעה לי לעור? הרי ישנתי...
"אתעסק עם זה בבוקר," מלמלתי לעצמי, וחזרתי לישון.

*****

בבוקר התלבטתי מה ללבוש. יצאתי למרפסת; היה חם מאוד.
קצר! החלטתי בן-רגע, ואז נזכרתי בחותמת. הסתכלתי על כתפי: היא עדיין הייתה שם.
"ארוך," נאנחתי. גם ככה חושבים שאני מוזרה, בגלל שיש לי דיסלקציה והפרעות קשב וריכוז. אני לא צריכה לתת להם סיבה לצחוק עליי יותר.
יצאתי מהחדר והלכתי לכיוון המטבח. "למה ארוך?" שאלה אימי. "זה יום חם!"
משכתי בכתפיי. "לא חם לי," שיקרתי.
אכלתי את ארוחת הבוקר במהירות והלכתי לבית הספר. כשנכנסתי לכיתה, כמה תלמידים צחקקו והצביעו עליי, אך חלפתי על פניהם בלי להתייחס.
"בוקר טוב, תלמידים," פנתה אלינו המורה בחיוך. אף אחד לא ענה לה. "שיעורי-הבית במתמטיקה נדחו למחר -" פרץ של צעקות שמחה מצד התלמידים קטע אותה לרגע, אך המורה לא עצרה: "והיום, הגיע אלינו תלמיד חדש."
תלמיד חדש? התפלאתי. למה שתלמיד יצטרף אלינו באמצע השנה?
"פאן!" קראה המורה. ילד נמוך ורזה נכנס לכיתה. היו לו קביים וזקנקן. זקנקן לילד בן 12?
"איפה יש מקום פנוי?" שאלה המורה בקול רם, והחלה לחפש. "אה, הנה שם - ליד מיה."
לא, לא, לא… אוף! חשבתי. למה דווקא לידי?
פאן התיישב לידי. "שלום," הוא אמר בנימוס.
"היי," לא הבטתי אליו. "אה… קוראים לך באן, נכון?"
"פאן," תיקן אותי. "וקוראים לי על שם מישהו." הוא הביט בי כאילו אני אמורה לדעת על מי לעזאזל הוא מדבר.
"נחמד," אמרתי בקול נטול-רגש, וחזרתי להקשיב לשיעור.

******

בסיום הלימודים ראיתי את טום לוידסון. טום הוא הילד הכי מעצבן בעולם: שחצן, מציק, ופוגעני בו-זמנית.
הפעם הוא השוויץ בקעקוע שעשה. זה בטח סתם צבע, חשבתי בזלזול, אבל שהתקרבתי ראיתי שזה באמת קעקוע, קעקוע בצורת… לא… לא! אני לא מאמינה! איך זה הגיוני? על כתפו היה קעקוע עגול, שבתוכו הוטבעה חותמת של בניין האמפייר סטייט.
"מה קרה?" טום כנראה הבחין במבטי הנדהם. "את מקנאה?"
"בכלל לא," עניתי. דביל אחד, אני כבר יראה לו מה זה… "האמת שגם לי יש קעקוע די דומה," הפשלתי את שרוולי וחשפתי את כתפי, בה סומן הקעקוע.
"מה…?" טום מלמל והחוויר.
שמחתי כל כך על מבוכתו והלכתי הביתה בחיוך.

*******

"אני בבית!" קראתי.
"מצוין!" ענה פיטר, האבא החורג שלי. התפלאתי לרגע; אולי באמת אכפת לו ממני? "את יכולה להביא לנו בירה מהמקרר!"
כל התקוות שלי נעלמו בבת-אחת. "ממש לא," סיננתי לכיוונו בכעס.
"נו, טוב, זבת-חוטם חצופה, שיהיה. גם ככה יש לנו המון בקבוקים."
הסתכלתי עליו ועל החברים שלו. הם ראו טלוויזיה בסלון ומסביבם היו הררים של בקבוקי בירה, פיצוחים וזבל. באמת, איך אמא שלי סובלת את זה?
מלאה בעצבים ושנאה, עליתי לחדרי. פיטר, טום, פאן, כולם תרמו להרגשתי המוטרדת, אז כך, עמוסה במחשבות, נשכבתי על מיטתי. למרבה ההפתעה, נרדמתי מיד. אני לא יודעת למה נרדמתי - זה היה כאילו מישהו פקד על הגוף שלי ללכת לישון - או לפחות, כך הייתי מתארת זאת אלמלא ידעתי שזה לא ייתכן...

בזמן שישנתי חלמתי חלום מוזר, שלא הרפה ממוחי. בחלום הייתה נערה אשר שישבה בגבה אליי, והיא חזרה על אותם הדברים פעם אחר פעם.

האולימפוס רוטט, וגורל האלים
תלוי על כתפיהם של שבעה חצויים:
שניים מהם - של שני הגדולים,
גם כבשן ויונה איתם מתאחדים.
בת המלחמה ובת החוכמה

צועדות עם בנו של אל הרפואה.

צפונה יפנו וימצאו את האכזר,
אך לא כולם יצאו בחיים מההר.

התעוררתי במהירות. לא הבנתי את המשמעות של המילים האלה, ושכנה בתוכי תחושה מטרידה שמשהו לא בסדר.
"מיה?" קראה אימי מלמטה וקטעה את חוט המחשבה שלי.
נשמתי עמוק וניסיתי להישמע רגועה ככל-האפשר. "כן?"
"בואי רגע!" אמרה.
ירדתי למטה, מבולבלת ומתנשפת, בלי שום מושג על מה שעומד לקרות אחר-כך.

תודה רבה לבטאית שלי אריאל (Magical Me).
אשמח לתגובות וביקורות! (:

הפרק הקודם		הפרק הבא