זוכר אותך, זוכרת אותך

"דראקו, אולי תמהר? אנחנו צריכים לפגוש את הזאבינים בחנות המוגלגים ההיא." זעפה נרקיסה, "למרות שאין לי מושג למה הם בחרו דווקא את המקום ההוא. בטוח יש מקומות שקטים יותר בסמטת דיאגון." היא מלמלה לעצמה, לוקחת את ידו של דראקו.

דראקו משך את ידו מאחיזת אמו, "אני יכול ללכת בכוחות עצמי." הוא ירה, פוסע פסיעות גדולות כדי להדביק את הקצב.

נרקיסה מצאה את החנות ומהר נכנסה פנימה, מברכת את הזאבינים ומתעלמת מדראקו. הוא נאנח בהקלה כשראה את בלייז, ומיהר לעברו.

"היי, דראקו." חייך בלייז, והושיט לו עוגיה של מוגלגים. "אמרתי לאבא שלי שאני רעב, אז לא הייתה לו ברירה והוא קנה לי כמה."

דראקו לקח ביס מעוגיית השוקולד צ'יפ וקרן, "לא רע. אתה לא פוחד שזה נגוע בזוהמה של מוגלגים?"

בלייז הניד בראשו, "אבא ניקה את זה עם השרביט."

"הו." דראקו לקח ביס אחרון והתענג על הטעם. הוא החל להשתעמם מהפגישה של המבוגרים והביט החוצה.

הוא צפה במוגלגים שחלפו על פני החנות, ותהה מה היה, אם הם היו יודעים שקסם קיים. בעודו מביט החוצה בהיסח הדעת, עיניו קלטו אישה מוכרת, הולכת עם ילדה מוכרת עם שיער גדול. הוא צמצם את עיניו כדי לראות טוב יותר, והרגיש איך קיבתו מתהפכת פעמיים.

הרמיוני גריינג'ר בדיוק נכנסה לחנות עם אמה, כנראה לחלוטין לא מודעת שדראקו שם.

"על מה אתה מסתכל?" שאל בלייז, מציץ מעבר לכתפו של דראקו.

דראקו ביטל בידו והניד בראשו. "כלום."

הרמיוני בטח שמעה את קולו המוכר, מפני שראשה הסתובב במהירות לכיוונו. עיניו של דראקו התרחבו מעט כשיצר קשר עין איתה. היא הטתה את ראשה הצידה, וחיוך קטן עלה על שפתיה. במהירות היא נעמדה מול אמה והצביעה על דראקו. גב' גריינג'ר הסתובבה להביט בדראקו והנהנה, מאשרת להרמיוני ללכת לעברו. הוא צפה בהרמיוני כשפסעה לעברו, והיה אסיר תודה על כך שהמבוגרים לא שמים לב.

"דרייק?" שאלה הרמיוני, נעמדת מול השולחן שלו ושל בלייז.

"הי." דראקו הנהנן, מרגיש מתוח.

עיניו של בלייז התרוצצו בין הרמיוני לדראקו, לפני שנתן בה מבט צונן. "מה את רוצה?"

הרמיוני העבירה את תשומת לבה לבלייז וקימטה את מצחה, "לא דיברתי אליך, נכון?"

דראקו הרגיש את קצות שפתיו מתעגלים כלפי מעלה, אבל נתן מבט מזהיר בבלייז.

בלייז הנהן, אבל המשיך לנעוץ בה מבט.

"הרמייני, בואי איתי." דראקו אמר, מוביל את הרמיוני אל מחוץ לחנות.

מיד כשיצאו מהחנות, הבעתה השמחה של הרמיוני התחלפה בכעס.

"איפה היית! עברה שנה מאז שראיתי אותך לאחרונה, דרייק! למה לא שמרת על קשר? פספסת את יום ההולדת ה-6 שלי." היא התפקעה, משלבת את זרועותיה.

דראקו התבונן בה, "אבא אסר עליי לדבר איתך."

"למה? אנחנו החברים הכי טובים." היא שאלה, כעסה מתפוגג בהדרגה.

לפתע הוא הרגיש גועל כלפיה, נזכר במה שחבריו אמרו.

"איו! מוגלגית?" שאלה פנסי, מעווה את פניה בגועל. "אל תהיה חבר של מוגלגית, דראקו."

בלייז התיישב ליד חברו החדש, "הם לא שווים את החברות שלך. אני בטוח שהילדה הזאת, תשכח ממך לגמרי בעתיד. היא לא יודעת שום דבר על קסם."

מחשבותיו נקטעו כששמע אותה מושכת באפה.

"למה את בוכה?" דראקו שאל בסקרנות, מביט בדמעה שנפלה מפניה.

הרמיוני הביטה בו בפליאה, "לא ראיתי אותך במשך הרבה זמן, ועכשיו אתה אומר לי שאתה לא יכול לדבר איתי! למה? אני יכולה לבקש מאמא שלי שתדבר עם אבא שלך, אם אתה רוצה"

דראקו השפיל מבטו, מרגיש אשמה מבעבעת בתוכו. "אנחנו לא יכולים להתראות יותר, הרמייני."

"למה לא?" היא רקעה ברגלה בעקשנות.

מזוית עינו, הוא ראה את בלייז מסמן לו שהמבוגרים לקראת סיום הפגישה שלהם.

הוא הדחיק את האשמה שלו הצידה ונתן בהרמיוני מבט נוסף, "אני לא מעוניין בך בתור חברה יותר. אבא אומר שהזן שלך מלוכלך ומזוהם. אני לא רוצה שאמא תתעצבן עליי שאני מזהם את עצמי עם אנשים מהסוג שלך. לכי מפה, עזבי אותי לנפשי, או ש- או שאני אראה לך מה זה!" הוא דחף את הרמיוני בחוזקה, גורם לה ליפול על הקרקע.

בלייז נתן בו מבט ניצחון וגיחך לעבר הרמיוני. "מוגלגית טיפשה. עזוב אותך, דראקו. היא לא שווה, תזכור."

דראקו חיקה את הגיחוך של בלייז והביט בהרמיוני ללא שום רגשות אשם יותר. "אני יודע"

ניצוצות כעס עלו בעיניה של הרמיוני, "אני שונאת אותך, דרייק. אמא אומרת שדברים רעים קורים לאנשים רעים. אני מקווה שזה מה שיקרה לך!" היא קמה ושמה לב לברכיה המדממות. היא החלה לחוש את הכאב מתפשט והוסיפה לבכות. היא התיישבה על כסא סמוך וחיכתה לאמה.

דראקו נתן בהרמיוני מבט קפוא והלך אחרי בלייז אל תוך החנות.

"איך היא מכירה אותך?" שאל בלייז בסקרנות, לוקח כסא.

דראקו סיפר לו הכל עליה ועל איך שהיו אמורים להיות חברים.

"אתה לא רוצה להפוך לבוגד דם, דראקו." הזהיר אותו בלייז. "אבא אמר שבוגדי דם הם נתעבים. הוא אמר לי, שאנחנו טהורי דם ואנחנו טובים יותר כי אנחנו מסתובבים עם אנשים כמונו. הוא אמר שבוגדי דם, הם טהורי דם שבוגדים בבני מינם."

"אני לא רוצה להיות בוגד דם" צייץ דראקו, מרגיש מפוחד.

"בגלל זה אתה לא אמור להתחבר למוגלגים או לבוגדי דם!" הסביר בלייז.

דראקו הנהנן בזמן שבלייז המשיך לספר לו את כל מה שלימדו אותו. ככל שלמד יותר על מוגלגים ועל ילדי מוגלגים, כך חשב יותר ויותר שהם דוחים. בעודם מדברים, שמו לב שפגישת הוריהם הגיעה אל סופה.

"נתראה, דראקו?" שאל בלייז, כשלקח את ידה של אמו.

דראקו הנהן, "ביי."

הוא צפה בגב' גריינג'ר יוצאת וממהרת לצידה של הרמיוני, מביטה בפצעיה.

"בוא, דראקו." אמרה לו נרקיסה.

הוא עקב אחרי אמו החוצה והציץ בהרמיוני. היא הטיחה בו מבט זועף ופנתה לשים פלסטר על ברכה, כששרשרת החברות שלהם מבצבצת החוצה.

דראקו נעצר ובהה בשרשרת. הוא הרגיש מעט אשמה, אך מהר הדחיק זאת הצידה. הוא ראה את נרקיסה מקמטת את מצחה לעברו, ולכן נתן בהרמיוני עוד עלבון נבזה, באומרו "הפנים שלך נראות נורא מכל הבכי הזה." הוא הסתובב כדי להשיג את נרקיסה, לא מזיז לו שהחברות ביניהם נקטעה.

הרמיוני התעלמה משאלות אמה ועקבה במבטה אחר דראקו; תוהה אם הוא מודע לכך ששרשרת החברות שלהם עוד על הצוואר שלו. היא החזירה את תשומת לבה לאמה והמשיכה לבכות בכאב, כשצפתה באמה מורחת אלכוהול לחיטוי פצעיה.

כעבור שנים, הרמיוני לימדה את עצמה לשכוח מהילד הצעיר. לקחו כמה חודשים טובים עד ששכחה ממנו לגמרי. בכל אופן, סדרת ארועים מצערים גרמו להרמיוני להיות מבולבלת לגבי עצמה. היא גרמה לדברים לקרות ללא מודע. כשתלמידים מהכתה שלה היו מקניטים אותה על שיערה, היא בטעות ניפצה את המנורות בכתה. ובפעם אחרת היא שמה לב, שהיא מסוגלת לגרום לעלי כותרת של ורדים לצמוח משום מקום בתוך עציץ. היא הרגישה בודדה ומפוחדת, במיוחד לאור העובדה שחבריה לכתה כל הזמן היו קוראים לה מוזרה. היא הבחינה שאפילו הוריה לא ידעו איך לאכול את יכולותיה הבלתי רגילות.

יום אחד, כאשר הרמיוני הייתה בת 11, היא הייתה בבית הספר כשקיבלה הודעה שהוריה יאספו אותה מוקדם באותו יום.

"אמא, למה הייתי צריכה לחזור הביתה מוקדם היום? בדיוק היינו באמצע לדבר על פרוייקט קבוצתי. עכשיו, אני לא יודעת מה התפקיד שלי." רטנה הרמיוני, מתיישבת על הספה.

בעצבנות, גברת גריינג'ר הוציאה מתיקה מעטפה והושיטה אותה לבתה, מצפה לראות מה תהיה תגובתה.

הרמיוני הביטה במכתב במבוכה. "בשבילי?" ללא היסוס, הרמיוני פתחה את המכתב במהירות והחלה לקרוא.

כשסיימה לקרוא, היא לא יכלה להוריד את עיניה מהמכתב, תוהה אם כל זה בעצם חלום. ידיה רעדו והיא הרגישה את שיערותיה סומרות. כפות ידיה הזיעו. היא התבוננה בפניהם החיוורות של הוריה.

"אני מכשפה?" היא שאלה חסרת נשימה, מרגישה בלבול והתרגשות בו-זמנית.

מזוית עינה היא ראתה משהו זז באזור המטבח. היא הפנתה את תשומת לבה וצפתה מוקסמת באיש המבוגר בעל הזקן הלבן והארוך, עם הבגדים המשונים, שפסע לעברה, מחייך.

"שלום גברת גריינג'ר," אמר האיש המבוגר, עיניו נוצצות מבעד למשקפיו, "שמי דמבלדור. אני מנהל בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות."

הפרק הקודם		הפרק הבא