זוכר אותך, זוכרת אותך

"להתראות! אני אתגעגע אליכם!" הרמיוני נתנה לכל אחד מהוריה נשיקה על הלחי.

הם צפו בגאווה בהרמיוני הממהרת לעבר רכבת האקספרס להוגוורטס. היא נעצרה מול הדלת והסתובבה לנופף לשלום להוריה לפני שעלתה על הרכבת. היא הניחה את חפציה בתא ריק ובמהירות החליפה למדים, כדי שלא תצטרך להיות מודאגת מאוחר יותר. היא הביטה אל מחוץ לחלון וצפתה בתלמידים הנפרדים מהמשפחות ומהחברים שלהם. היא הרגישה את לבה הולם בחוזקה מרוב התרגשות, כשראתה עוד ועוד תלמידים עולים על הרכבת.

אני לא מאמינה שאני באמת הולכת, היא חשבה לעצמה. זה מרגיש כל כך לא מציאותי! היא לקחה מספר נשימות עמוקות כדי להרגיע את עצמה, ופתחה תיקה כדי להוציא מתוכו ספר עבה. היא רפרפה בדפיו. היא התכוונה להתחיל לקרוא כשדלת התא שלה נפתחה, וחשפה ילד שמנמן בעל פנים עגלגלות וידידותיות. הוא הסתכל ברחבי התא ונאנח בעצב.

"יש פה מקום פנוי אם אתה רוצה" הרמיוני הנידה בראשה לעבר מקום פנוי לפניה

הילד חייך חיוך מבוייש והניד בראשו לשלילה. "למעשה, אני מחפש את טרבור, קרפד המחמד שלי."

אנשים בעולם הקוסמים מחזיקים קרפדים בתור חיות מחמד? הרמיוני שאלה את עצמה. היא הביטה בילד ושאלה, "מתי ראית אותו בפעם האחרונה?" 

הילד משך בכתפיו, "כשעליתי לרכבת הוא היה אצלי, אבל עכשיו אני לא מצליח לזכור לאן הוא ברח." הוא הביט סביב בחוסר אונים.

הרמיני הצטערה בשביל הילד וסגרה את הספר שלה. "טוב, אעזור לך." היא קמה והכניסה את הספר לתיק. "בוא נשחזר את הצעדים שלך, בסדר?"

"בסדר." הנהנן הילד, חש אסיר תודה כלפי הילדה. "אני נוויל לונגבוטום, דרך אגב."

הרמיוני קרנה, "הרמיוני גריינג'ר. אתה יודע באיזה בית תהיה? קראתי הכל על ההיסטוריה של הוגוורטס, אני חושבת שזה מופלא."

נוויל חייך למראה התלהבותה הפתאומית. "שום מושג. אני מקווה להיות בגריפינדור, אבל חושבים שאהיה בהפלפאף." הוא מלמל.

היא משכה בכתפיה, "זה לא נראה כמו בית רע להיות בו. אבל.. גם אני מאוד מקווה להיות בגריפינדור."

הם עברו מדלת לדלת ושאלו אם מישהו ראה את הקרפד של נוויל. למרבה אכזבתם, כולם אמרו שלא.

"אל תתייאש, נוויל. הוא חייב להיות כאן איפשהו!" הרמיוני עודדה אותו, כשפתחו דלת נוספת.

היא הסתכלה לתוך התא וראתה שלושה בנים יושבים בו. אחד מהם, היה ילד חיוור ורזה, והאחרים, נראו שומרי הראש שלו, לפי הגודל שלהם.

הילד החיוור הרים גבה לעבר הרמיוני. "אפשר לעזור לך?" הוא שאל בגסות, מרוויח ציחוקוקים שקטים מחבריו.

הרמיוני הסתכלה בילד ונעצרה. היא בהתה בשיערו הבהיר, פניו החיוורות, עיניו הכסופות וקימטה את מצחה.

הוא נראה ממש מוכר, היא חשבה לעצמה, בוחנת אותו בעניין.

 היא קיבלה דחיפה צדדית מנוויל, שעזר לה לחזור למיקוד. "נראה שנוויל כאן איבד את הקרפד שלו- "

שלושת הנערים צחקו בקול רם הפעם ומלמלו מילים כמו "פתטי" ו"דביל".

"קרפד?" הנער החיוור לעג. הוא הביט בשני הבנים האחרים ושאל בזיוף של טון מודאג, "ראיתם קרפד עובר בסביבה, חברים?"

הם הנידו בראשם לשלילה וציחקקו בטפשות, בעודם מביטים בהרמיוני ונוויל. הנער החיוור העביר את תשומת לבו בחזרה להרמיוני וגיחך, "האם זה עונה לך על השאלה?"

היא נעצה בו מבט זועף והתנשפה, עושה צעד ומחליקה את הדלת לסגירה.

לפתע, ידו של הילד חסמה את הדלת להשאיר אותה פתוחה. הוא הביט בהרמיוני בהתעניינות מזוייפת ושאל, "מה השם שלך?"

היא קימטה מצח, "הרמיוני גריינג'ר." 

הילד הביט בשיער החום והעבות של הרמויני, הוא היה מוכר. הוא קימט את מצחו. "הרמיוני. השם שלך נשמע קצת מוכר. אמרי לי, את טהורת דם?"

היא הנידה בראה לשלילה ואמרה, "לא, ההורים שלי לא קוסמים."

נוויל הביט בעצבנות בהבעת פניו של הילד שעברה מסקרנות לגועל וכעס.

"בואי, הרמיוני" לחש נוויל. הוא ניסה למשוך בזרועה של הרמיוני, לסמן לה לעזוב. הוא ידע מי הילד, והוא לא רצה שתיגרם תקרית.

הילד הבלונדיני לעג להרמיוני ונוויל ואז סגר את הדלת בטריקה.

"ובכן זה היה גס רוח!" רטנה הרמיוני, גוררת את נוויל איתה. "מי זה היה?"

"דראקו מאלפוי. תאמיני לי, את לא רוצה להתעסק איתו." אמר נוויל, בתחושת הקלה. "תתרחקי ממנו, כל עוד את יכולה. הוא רק צרות צרורות."

"שיהיה. אם הוא יגרום איזושהי צרה, אני אוודא שהוא ידווח. עכשיו בוא נתפצל, שנוכל למצוא את טרבור מהר יותר." אמרה הרמיוני. 

היא צפתה בנוויל הולך לכיוון הנגדי והחלה לחפש במעברים. היא הבחינה בנוויל בודק בחופזה תא אחר תא.

מגלגלת את עיניה, היא הלכה לאותם תאים שנוויל היה בהם כדי לעשות בדיקת חוזרת, לוודא שהוא לא פיספס את הקרפד. היא החליקה את אחת הדלתות לפתיחה והביטה ברחבי התא, מקווה למצוא את האבדה.

אבל במקום קרפד, היא ראתה ילד בעל שיער אדום עז, וילד נוסף בעל שיער שחור פחם ומשקפיים. היא שאלה אותם אם הם ראו קרפד במקרה, אבל הם ענו שלא. בכל מקרה, היא הבחינה שהילד האדמוני בדיוק עמד לעשות קסם, אז היא נשארה כדי לראות.

היא הראתה להם כישוף שבאמת עובד. היא הדגימה אותו על הילד עם המשקפיים. היא הסבירה להם בהתלהבות שהיא מולגית ועל איך שחקרה רבות על קסמים ולמדה אותם בעל פה.

"אני הרמיוני גריינג'ר, דרך אגב, ומי אתם?" היא שאלה אותם, כאשר סיימה את המונולג שלה.

"אני רון וויזלי," מלמל אדום השיער.

"הארי פוטר" אמר הילד עם המשקפיים.

הרמיוני התרגשה לגלות שהנער איתו עשתה היכרות הוא הארי פוטר והחלה לספר על איך שקראה עליו בהמון ספרים. היא הבחינה בהבעתו המרוגזת של רון והסתלקה מהר, מקווה למצוא את נוויל.

אוח, איפה הקרפד הזה! היא נאנחה לעצמה. היא התייאשה לבסוף וחזרה לשבת בתאה, מקווה להספיק לקרוא עוד קצת. אך למורת רוחה, כמה דקות לאחר מכן כמה תלמידים ברכבת החלו להיות רעשניים וקולניים.

נאנחת, היא סגרה את הספר ויצאה החוצה שוב כדי לבדוק את מקור הרעש לפני שנדחפה בגסות על ידי דראקו ושומרי הראש שלו.

הרמיוני הסתכלה בחרדה בזמן שפרופסור מקגונגל קראה שמות מהרשימה שלפניה.

"גריינג'ר, הרמיוני!"

הרמיוני השתנקה והתקדמה לעבר השרפרף כמעט בריצה.

ברגע שהונחה על ראשה, מצנפת המיון קראה, "גריפינדור!"

בתחושת הקלה והתרגשות, היא מיהרה לעבר שולחן גריפינדור וברכה את האחרים סביב השולחן. היא הסתכלה קדימה ומחאה כפיים בחוזקה כשנוויל בא לצידה, ממויין גם הוא לגריפינדור.

 הרמיוני החזירה תשומת ליבה קדימה כששמעה את פרופסור מקגונגל קוראת, "מאלפוי, דראקו!"

היא צפתה בדראקו לוקח את הזמן ומתיישב על השרפרף בשאננות. המצנפת בקושי נגעה בראשו של דראקו כשקראה, "סלית'רין!"

דראקו גיחך והצטרף לחבריו, קראב וגויל. הוא הציץ בשולחן גריפינדור ומבטו ננעל על זה של הרמיוני.

הגריפינדורית הזאת נראית באמת מוכרת. דראקו חשב לעצמו, בוהה בהרמיוני. אבל, איך אני מכיר אותה? היא בוצדמית ואני לא מתחכך עם בוצדמיים. הוא הזעיף את פניו ונתן בה מבט נבזי.

הרמיוני לא שמה לב שהם בוהים אחד בשניה, עד שנשמע שמו של הארי. היא הסמיקה ובמהירות הסיתה את מבטה ממנו, פונה לצפות בהארי מתמיין.

דראקו גיחך והפנה את תשומת ליבו קדימה גם הוא. הוא הרגיש מעט אכזבה כשהארי מויין לגריפינדור, יחד עם גריינג'ר הבוצדמית ובוגדי הדם, הוויזלים.

הרמיוני שכבה על מיטתה, נאנחת. אני לא מאמינה שאני באמת פה. היא חשבה לעצמה, מבטה נעוץ בתקרה.

היא מיששה את השרשרת שסביב צווארה וקימטה את מצחה. היא סיפרה לכולם שזו שרשרת חברות, וזהו. היא הורידה אותה רק כשהתקלחה או כשהלכה לישון, אבל תמיד השאירה אותה מוסתרת מתחת לחולצה שלבשה.

היא מצאה את הסוגר של השרשרת והורידה אותה מצווארה. היא הביטה בחרוז הורוד הבודד ופתאום עלה במוחה זיכרון אקראי; היא ועוד ילד, דרייק, מתווכחים אם קסם זה דבר אמיתי או לא.

"מעניין מה קרה עם דרייק," הרמיוני מלמלה לעצמה, "הוא בחיים לא היה מאמין אם היה מגלה שאני מכשפה." היא גיחכה למחשבה על דראקו פעור עיניים, בהלם.

היא שיחקה עם החרוז בשרשרת ונאנחה, "דרייק, איפה אתה?"

היא הניחה את השרשרת על שולחן הכתיבה, והמשיכה להתבונן בה.

אילו רק היית מקבל מכתב גם אתה.. היא חשבה בעצב, בעודה מסתובבת על צידה ונותנת לשינה להשתלט עליה.

"מה זה מסביב לצוואר שלך, דראקו?" פנסי פרקינסון הצביעה על על הדבר שסביב צווארו של דראקו. "זה תמיד נמצא עליך."

דראקו גלגל את עיניו ותחב את השרשרת מתחת לחולצתו. "זה שלי. קיבלתי את זה כשהייתי קטן."

"ממי?" שאלה פנסי, נצמדת אליו.

"זו שרשרת מזל." הוא שיקר, מרגיש לא בנוח עם כל השאלות.

"תשיג אחת חדשה." היא נחרה בבוז.

במהירות, הוא קם מהספה וצעד אל תוך חדרו, לא טורח לומר לילה טוב. 

הוא הוריד מעליו את השרשרת ובחן אותה. הוא הרגיש אשמה על שהיה אכזרי לילדה שנתנה לו אותה. אבל היא מוגלגית. הוא נאנח עמוקות, והניח אותה על השולחן שליד מיטתו.

 מה קרה עם הרמיוני, בכל אופן? הוא שאל את עצמו, מחליק על עצמו פיג'מה.

הוא עלה על המיטה, התכסה, והסתובב להביט בשרשרת. הוא היה מקדיש יום כדי לפגוש שוב את החברה הכי טובה הראשונה שלו. היא הייתה האדם האחרון שהכיר את עצמו האמיתי, לפני שגילה כמה מוגלגים נחותים.

"היא בטח מתה או משהו.. או שכחה ממני לגמרי," הוא חשב לעצמו בפראות.

הוא נשכב על גבו, נועץ מבטו בתקרה. הוא עצם את עיניו, וחיכה עד שלאט לאט נסחף לאובדן חושים, לא מודע לכך ש"הרמייני" לומדת באותו בית ספר שלו.

חזרה לבלוגShare to LinkedInShare to FacebookShare to אימיילShare to הדפסתגיות

הפרק הקודם		הפרק הבא