מרי פופינס והוגוורטס

ביום שני בבוקר מייקל קם הראשון וניסה להעיר את ג'יין בנעורים ובצעקות.

"אני קמה אני קמה," מלמלה ג'יין. "אתה לא חייב למחוץ לי את הבטן."

אבל מייקל בכלל לא הקשיב לה. "היום פוגשים את מרי פופינס," הוא צעק בחדווה וניער את השמיכה מעליה.

ג'יין קמה ממיטתה באחת וצרחה מבוהלת נפלטה מפיה. "אני מבינה שאתה מאד מרוגש," היא צווחה עליו. "אבל זה לא אומר שאתה חייב לראות לי את התחתונים."

"בשביל מרי פופינס גם אני הייתי מסכים שתראי לי את התחתונים," הצטדק מייקל.

"זה ממש לא משנה." היא צרחה ויישרה את הכתונת בחזרה.

"בסדר, בסדר," אמר מייקל ופתח את דלת הארון על מנת לקחת לעצמו בגדים. "בסך הכל הערתי אותך בצורה טובה," ראית בעצמך באיזה מהירות התעוררת.

"אני מעדיפה את הסגנון האיטי," אמרה ג'יין בעודה מקפלת את המצעים שלה בחזרה.

"מה שתגידי," אמר מייקל. "אני הולך להתלבש."

אחרי שהספיק מייקל להחליף את בגדיו לפחות שלוש פעמים בגלל ששפך עליו את צלחת הדייסה שלו מרב התרגשות ואחרי שאבא שלהם הצליח לשכנע את גברת וורסון להישאר בבית יחד עם התאומים הם יצאו לדרך בשעה תשע וחצי ונאלצו לסבול את שירתו החורקנית של ג'ון העגלון שמסיע את אביהם בכל יום בבוקר לבנק בלונדון תמורת עשרה פני והיום למרות שזה יום החופש שלו הוא הסכים לקחת אותם תמורת חמש עשרה פני.

"ג'ון העגלון, אנחנו מתקרבים?" שאל מייקל בפעם העשירית מאז שהם יצאו.

"כשנתקרב אז נתקרב," אמר ג'ון בעליזות. והצליף בסוסיו הזקנים פעם נוספת. "תגיד לי בחור צעיר, גם אתה רוצה להיות עגלון כשתהיה גדול?"

"לא, מה פתאום!" אמר מייקל בתוקף והיה נראה שהוא נחרד מעצם המחשבה, "אני רוצה להיות גבר." הוא נעמד על מושבו בחשיבות.

מאז ועד סוף הנסיעה ג'ון העגלון לא דיבר איתם.

"הגענו," הוא אמר כעבור שעה ארוכה בקרירות מסוימת, אחרי נסיעה ארוכה ומאד קפיצית.

הם ירדו מן העגלה אביהם הודה לעגלון בנימוס והם החלו ללכת.

"לדעתי, אתה לא היית צריך להגיד את הדבר ההוא לג'ון", לחשה ג'יין למייקל בזמן שפנו לרחוב טיטקת'אן.

"אולי תפסיקי אם הדעות המוזרות שלך," לחש לה מייקל בעצבנות. "את באמת חושבת שאני רוצה להיות עגלון?"

"ברור שלא," מהרה ג'יין לומר, "רק שלא היית צריך להגיד לו את זה ככה, וחוץ מזה אפילו לי אין שמץ של מושג מה יעשה כשאני אהיה גדולה."

"ברור שאין לך," אמר מייקל ונעצר לקשור את השרוכים שלו. "את בסך הכל בת אחד עשרה."

"גם בגלל זה," הסכימה ג'יין. "עכשיו נפל לי האסימון מייקל. אני ואתה קוסמים, ומעכשיו והילך עד כמה שהבנתי אנחנו שייכים לעולם אחר לגמרי שבו יש גם מקצועות אחרים לגמרי ואני עדין לא יודעת מהם בכלל אז לכן אני לא יודעת במה אני אעסוק כשאני אהיה גדולה."

"אולי תפסיקו להשתרך מאחור," קטע אביהם את השיחה. "הנה זאת חנות הספרים שאמרתם וחנות התקליטורים ממש צמודה אליה, אני לא רואה פה שום סמטה ושום מרי פופינס," הוא אמר במין חדוות ניצחון.

"אבא," אמרה ג'יין בפליאה. "חנות הספרים וחנות התקליטורים לא צמודות אחת לשנייה."

"-נכון יש ביניהן מסעדה שקוראים לה – הקלחת הרותחת?" אמר מייקל בפליאה. "איזה שם מוזר."

"אל תנסו לעבוד עלי," אמר אדון בנקס ברוגז. "אין שם שום מסעדה ושום נעליים"

"אולי אתה לא יכול לראות את זה?" אמרה ג'יין בשקט.

"מה זאת אומרת 'לא יכול לראות את זה'?" שאל אביהם ברוגז.

"אולי רק קוסמים יכולים לראות את זה," צעק מייקל בהתלהבות עד שכמה אנשים הסתובבו והביטו בהם.

"מייקל תהיה בשקט," דחקה בו ג'יין. "אני חושבת שהכי כדאי שפשוט כל אחד מאתנו יתפוס נקודת תצפית וברגע שאחד מאתנו יראה את מרי פופינס אז הוא יודיע לכולנו. אני אצפה לכיוון הזה ואתה לכיוון השני, איפה שיש את תיבת הדואר."

"אין בעיה," הסכים מייקל. הוא הביט בדריכות בתיבת הדואר שנצבה בפינת הרחוב לפתע הוא שמע צעקות והסב את מבטו וראה שני עגלונים צועקים זה על זה אחרי שאחד מהם התנגש בעגלתו של השני. הוא הביט בשני האנשים האדומים מכעס בסקרנות. כעבור כמה שניות הוא שמע קול פקיעה חזק, הוא מהר להסב את מבטו בחזרה לכיוון תיבת הדואר וראה שם דמות בעלת נעלי עקב מאובזמים ביהלומים ואת רגליה עטופות בגרבי תחרה והיא לובשת מעיל קטיפה שחור ארוך, היו לה עיניים קטנות וכחולות, שער שחור ומבריק וכובע מצחייה רחב מעוטר בדובדבנים מלאכותיים וזר פרחים.

הפרק הקודם		הפרק הבא