ואז היא נעלמה

כשניקו התעורר, הוא כבר ידע שזה הולך להיות יום טוב מהרגיל.

זו הייתה שעת בוקר מוקדמת, ושותפיו לחדר עדיין לא התעוררו.

ניקו סרק במבטו את החדר, ועיניו התעכבו על החלון. גושים רכים וצמרירים נפלו מהשמיים בערימות על האדמה, מכסים אותה בשכבה עבה של שלג צחור.

הוא קפץ ממיטתו, ומיהר לחלון, נועץ מבט בשמיים האפרוריים. השמש לא נגלתה תחת העננים, והשאירה את השמיים מוארים קלושות.

הוא ניגש למיטתו של רוג'ר, וניער אותו.

רוג'ר התהפך ומילמל משהו על כריך ריבה.

"רוג'ר!" לחש- צעק ניקו, "יורד שלג!"

רוג'ר התעורר בבת אחת.

"אבל עכשיו כבר קיץ!"

ניקו לא הקשיב לו, הוא משך את רוג'ר (משימה קשה במיוחד) לחלון.

שתיהם נעצו מבטים בהאגריד, לבוש במעיל החפרפרת שלו, יוצא מהביקתה ומתחיל לנקות את השבילים.

אט אט, החלה השמש הביישנית לצאת ממקום מחבואה, והשמיים נצבעו בפסים זהובים.

ר'וגר, שהיה לבוש בתחתונים בלבד, מיהר לחדר האמבטיה לפני ששאר שותפיו לחדר יראו אותו.

ניקו המשיך לנעוץ מבט בשלג, נזכר באירועים ישנים...

הם צעדו על השלג, רומסים אותו במגפיהם הגבוהים.

שתיהם שתקו במבוכה, מחפשים מה להגיד.

ניקו שבר את השתיקה ראשון. "אז... שמעת על מסיבת חג המולד שסלהגורן מתכנן לערוך?"

"כן." ענתה אליזבת בשקט.

"שמעתי שיהיו שם ריקודים!"

אליזבת הנהנה.

"את יודעת, אני מחפש בת זוג לריקודים..." 

אליזבת מיצמצה, ועינייה נראו עצובות יותר, כשל כלבלב עזוב.

ניקו הוביל אותה דרך המדשאות.

"לאן אנחנו הולכים?" שאלה.

"תכף תראי," אמר ניקו בקול ממתיק סוד.

הם פנו ימינה, לכיוון נהר.

ניקו הניף את שרביטו, וגשר הופיע שם.

הוא הוביל אותה למערת נטיפים קטנה.

"מה זה המקום הזה?" שאלה אליזבת, נפעמת.

"אני הולך לכאן שאני רוצה לחשוב. את רואה את זה?" הוא הצביע על זקיף, "זה המגף של ענק השמש. וזה-" הוא הצביע על נטיף, "השמש הסגולה. הנטיפים כאן נותנים לי רעיונות לסיפורים." הוא המשיך להוביל אותה עמוק יותר, ועמוק יותר, לחשיכה.

"על כל דבר כאן כתבתי סיפור." אמר ניקו והצביע על הנטיפים והזקיפים. "אבל לעמות זאת, על אלה-" הוא הצביע על אחרים, "עדיין לא כתבתי שום סיפור. חוץ מעל אחד,"

הוא הצביע על קבוצת זקיפים ונטיפים מחוברים.

"על זה כתבתי סיפור." אמר ניקו והצמיד את אליזבת אליו. 

"זה על הנסיך והנסיכה הקסומים. הם נועדו זה לזה, אבל כל אחד מהם מתביש לספר את רגשותיו לשני. זה הקטע שבו הנסיך מציא לה נישואים." הוא הצביע על זקיף נראה כמו קופסא פתוחה. "והיא הסכימה לו."

אליזבת שתקה.

"ומאז הם חיו באושר ובעושר לנצח."

ניקו התקרב אליה.

"אילו החיים היו כמו סיפור אגדה," לחש לה.

אליזבת נעצה בו מבט, עינייה נוצצות בהתרגשות.

"אז בוא נהפוך את החיים לאגדה," לחשה לו בתקווה.

הוא חייך אליה, ולקח את ידה.

"את רוצה להיות בת הזוג שלי במסיבה?"

"ברור!" אמרה, וחייכה. ניקו נעץ את מבטו בגומת החן בלחי הימנית שלה, שכמו חייכה אליו בשובבות. "כבר חשבתי שלא תבקש."

ניקו משך אותה אליו בריקוד סוחף, שם,  עמוק בתוך המערה.

היא נעצרה.

"אני אוהבת אותך ניקו," לחשה לו.

ניקו היסס, לא כך הוא דמיין שיגיד את זה.

"גם אני אוהב אותך אליזבת," לחש לה.

פניהם התקרבו אט אט, ושפתיהם נמשכו קדימה, מצפים לנשיקה.

ואז הגיע הרגע, שלשוניהם נפגשו, כמו פרפר שפוגש אור, הם נמשכו זה אל זה, הצמידו את שפתיהם קדימה בתקווה, שזה לא יגמר לעולם.

אבל יום אחד, זה נגמר.

"ניקו! מה אתה חולם פה?"

ניקו התנער משארית הזיכרון המאושר.

"אני רק... נזכרתי במשהו."

רוג'ר בחן אותו בחשדנות מסוימת.

"טוב, רק תתארגן כבר, צריך לרדת לאכול." אמר, הוא כבר היה לבוש.

"כן, כן," מילמל ניקו בפיזור הדעת, ומיהר למקלחת.

אחרי שיצא מחדר האמבטיה, הוא ורוג'ר מיהרו למטה, והתנגשו במדרגות בדרך לאולם הכניסה, בדמות.

"ג'נה!" אמר ניקו בהפתעה.

"אה ניקו!" אמרה ג'נה, וסילסלה סביב אצבעה תלתל בפלרטטנות, "חיפשתי אותך!"

"מה רצית?" שאל ניקו.

"אני צריכה עזרה בעבודת הגשה בשיקויים, ואני יודעת שאתה ממש טוב, אז החלטתי לבקש ממך עזרה..." היא היפעפעה בריסייה.

ניקו הנהנן, ואמר: "טוב, ניפגש בחדר המועדון אחרי שיעור שינוי צורה. ביי!"

הוא ורוג'ר המשיכו בדרכם לאולם.

"אחי, היא לגמרי שרופה עליך!" אמר רוג'ר.

"לא, היא רק צריכה עזרה, זה הכול..."

רוג'ר חייך אליו חיוך מגחך, וניקו נתן לו מכה קטנה בכתף.

כשהם הגיעו למטה, כבר הגיעו הקינוחים.

רוג'ר מיהר לתיישב, והעמיס על צלחתו מכל הבא ליד.

"תרגיע קצת," צחק ניקו.

"מצטער, פיספסתי את שאר הארוחה," אמר רוג'ר בין נגיסה לנגיסה.

ניקו גילגל עיניים, והושיט את ידו לגלידת האוכמניות.

"ניקו ספנר!" הרעים קול.

ניקו הרים את ראשו, והופתע לגלות את פרופסור מקנוגל עומדת לפניו, עם הבעה קשוחה על פניה.

"מה גברתי?" שאל בקול מנומס.

"בוא איתי, עכשיו!"

ניקו מיהר אחריה, מבולבל.

היא הובילה אותו למשרדה, פלטה 'לקקנים חומצתים' והובילה אותו במעלה הדרגנוע המתפתל.

היא הכניסה אותו למשרדה, והובילה אותו לכיסא עץ קשה, בעוד היא מתיישבת בכורסא רכה ומפנקת.

"אדון ספנר!"

"מה קרה גברתי?" שאל ניקו, וקיווה שלא נשמע חצוף.

"מה קרה?! את לא יודע מה קרה?!"

ניקו הניד בראשו.

הפרופסור בחנה אותו בעיניים מצומצמות.

"ג'יימס פוטר הלשין עלייך שצבעת את חדרו של פרופסור פליטיק בסגול."

ניקו נאנח בהקלה, הוא כבר חשב שזה משהו יותר גרוע, אבל מיד הבין שטעה.

נחריה של פרופסור מקנוגל התרחבו בזעם.

"זה מרגיע אותך?! זה מקל עליך?! מעניין מה תגיד בתגובה לעונש, ריתוק, ו100 נקודות מסלית'רין!"

"לא, לא פרופסור, לא עשית את זה!" מיהר להתגונן ניקו.

"אז למה ג'יימס הלשין עליך?"

"אני לא יודע," אמר ניקו ומשך בכתפיו, "את יכולה לקרוא לו ולשאול אותו."

הפרופסור הנהנה, ושירבטה במהירות מכתב. היא העלימה אותו בהינף שרביט. 

"אבל קודם," אמרה והלכה לכיוון תמונה מכובה בד לבן.

"אני רוצה שתכיר מישהו."

והורידה בבת אחת את הכיסוי מהתמונה.

הפרק הקודם