פנסי פרקינסון – שדכנית

"אהמ," שמעתי קול מאחוריי. הסתובבתי בהפתעה, מוצאת את מילי עומדת מאחוריי.

"את לא נורמלית!" קראתי.

היא צחקקה.

"מישהי נראית מאושרת," חייכתי, קמה ממקומי ונשענת על שולחן הכתיבה.

מילי נכנסה לתוך החדר וחייכה חיוך רחב. "תודה, פנס. וכן – אני יודעת שכבר אמרתי לך תודה איזה חמש פעמים. ובכל זאת, תודה."

חייכתי.

"עכשיו תורי."

"מה?" כיווצתי גבות בבלבול.

"תורי לעזור לך למצוא אהבה," היא עשתה תנועה מתלהבת עם ידה.

"למצוא..." מלמלתי. "מיל, אני לא..." גירדתי את עורפי.

"לא אמרתי שזה חייב לקרות עכשיו," היא צחקה. "אני רק אומרת, שאם מתישהו תצטרכי שאזרוק איזו מילה טובה, או אנסה לגשש ולהבין אם מישהו בקטע – כל דבר כזה – אני אעשה את זה!"

"תודה, מיל," אמרתי בחיוך. ואז התחלתי להרהר.

'בעצם... למה לא? אולי אני יכולה לבקש ממנה... מה, בעצם, אני רוצה לבקש ממנה? ואין אני, בכלל, מבקשת דבר כזה?'

מיליסנט התיישבה על מיטתה והחלה לחלוץ נעליים.

"מיל..." לחשתי.

היא הרימה את ראשה בשאלה.

נאנחתי. "אממ, אני..." לקחתי קצוות שיער והתחלתי לשחק איתה. "יכול להיות שאני צריכה עזרה..." לחשתי.

עיניה של מילי החלו לנצנץ באור החדר המעומעם. גלגלתי עיניים.

"רק אל תעשי מזה סיפור."

היא צווחה בהתרגשות ומחאה כפיים.

"ככה, למשל," גיחכתי, מגלגלת עיניים.

היא הוציאה לשון. התיישבתי מולה על המיטה שלי. היא הביטה בי בסקרנות. זזתי בחוסר נוחות וניסיתי לחשוב איך לנסח את הדברים. איך יכולתי לומר לה משהו, שעדיין לא אמרתי לעצמי?

"אממ, זה קצת מסובך..." מלמלתי, מנסה להסדיר את נשימותיי.

"מי זה?!" היא שאלה בחוסר סבלנות.

"זו..." לחשתי. הרגשתי את הדם אוזל מפניי ואז חוזר וגורם ללחיי להאדים. אמרתי את זה. לא יכולתי להאמין שאמרתי את זה.

"מה?" היא אמרה בבלבול. "לא שמעתי טוב..."

נאנחתי שוב, מעבירה את ידי על שולי השמיכה הרכה. "מי זו," חזרתי על עצמי, הפעם בקול חזק יותר.

"זו?" היא שאלה, מכווצת גבות.

"כן," משכתי בכתפיי, כאילו זה כלום ושום דבר, כאילו אני יוצאת מהארון כל שני וחמישי.

"פנס, וואו, לא ידעתי," היא ענתה. "זאת אומרת, אין לי בעיה עם זה!" היא הוסיפה, תוך כדי הרמת ידיים בצורה מתגוננת. היא הרהרה. "בעצם, אני רואה איך זה הגיוני..."

"רואה איך זה הגיוני?" חזרתי אחריה. "מה זה אומר?!"

היא צחקה. "שאני לא מופתעת. כאילו, אני כן, אבל, כאילו, לא."

כיווצתי את מבטי. "את סותרת את עצמך..."

"אני יודעת!" היא קראה בחיוך. "כאילו, אף פעם לא חשבתי על זה שאת אולי לסבית, אבל עכשיו כשאני חושבת על זה – זה ממש הגיוני."

"למה זה הגיוני?" המשכתי לחקור. מה עשיתי, שגרם לזה להיות 'הגיוני'? אני לובשת את אותה תלבושת כמו כולם (וגם אם לא – אני לא חושבת שלבוש מצביע על נטייה מינית), אני מדברת רגיל (נראה לי)... איך זה 'הגיוני'?!

"זה הגיוני, בגלל שאף פעם לא התעניינת בבנים," היא המשיכה.

אה. זה, באמת, הגיוני. הנהנתי בהיסח-דעת, שקועה במחשבות.

"נו, אז מי זאת?" שאלה מילי.

"מה? אה," התנערתי. "אממ..." שוב הרגשתי את לחיי מאדימות. "טוב, אני אגיד לך. בסדר. הנה. אני אומרת..."

"פנס, זה בסדר," מילי הניחה יד על כתפי וחייכה בעידוד.

"הרמיוני," אמרתי ונאנחתי.

מילי מצמצה ולא אמרה כלום. ואז, עדיין לא אמרה כלום. ואחרי נצח – המשיכה לא להגיד כלום. 'מה היא חושבת לעצמה?!'

"נו, תגידי כבר משהו!" קראתי בייאוש.

היא צחקקה. "הרמיוני, באמת?!"

הרמתי גבה.

"כאילו, בגללי... אני אמרתי לך לדבר איתה, בגלל רון..." המשיכה מיליסנט לצחקק, מנסה להשחיל מילה בין לבין.

"דבר ראשון – אני זו שהציעה שאני אדבר איתה. ודבר שני – אמממ..." הבטתי בנערה המצחקקת בתוכחה. "טוב, בגללך שכחתי מה הדבר השני!"

היא חייכה בתגובה. "ממתי יש לך רגשות כלפיה?"

רגשות. נשמתי עמוקות. 'יש לי רגשות כלפיה?' אף פעם לא חשבתי על זה כ-'רגשות'. אבל, טוב, זה די מה שזה... משכתי בכתפיי. "כמה חודשים, אני מניחה," אמרתי. "לא יודעת, האמת..."

"את חושבת שגם לה יש רגשות כלפייך?" שאלה מילי.

"אני לא יודעת," עניתי בכנות. "מקווה שכן... היא מחבקת אותי הרבה. והיא נהנית לדבר איתי. נראה לי..."

"הו!!!" מילי קראה בהתלהבות. "אני שמחה לשמוע!"

משכתי בכתפיי. "אבל יכול להיות שאני סתם מדמיינת. לא יודעת... יכול להיות שהיא סתם חברותית."

"אני אנסה לגשש," מילי אמרה במסתוריות. היא רצתה לומר משהו נוסף, אבל בדיוק שאר הבנות של החדר התחילו להיכנס. "טוב, נדבר מחר, אני עוד צריכה להתקלח..." היא קרצה לכיווני וקמה.

***

בשיעור שיקויים הבא לא הצלחתי להתרכז. הרמיוני ישבה בשורה שלפניי ולא הצלחתי לחשוב על שום דבר, מלבד הניחוח של השיער שלה וכמה שאני רוצה להעביר את ידי בתלתלים הרכים. היא, כהרגלה, הייתה מאוד מרוכזת בשיעור – היא הצביעה על כל שאלה שנשאלה וכתבה לפחות שני עמודי סיכום. 'אולי היא תרשה לי להעתיק את הסיכום שלה?..'

מילי, שישבה לידי, שמה לב, כמובן, לאן תשומת הלב שלי מופנית ונהנתה לגרום לי לשים לב שהיא שמה לב. כל פעם שהיא חייכה אלי בצורה מעצבנת, עיקמתי את אפי בתגובה.

ככל שהשיעור התקדם, התגברה בליבי תחושת עלבון. שנאתי שהרמיוני מרוכזת בשיעור ולא בי. טיפשי, אני יודעת. אבל לא הצלחתי להתגבר על התחושה המכרסמת. וכן, ידעתי שלפני השיעור עמדנו מחוץ לכיתה ודיברנו. וכן, ידעתי גם שהיא יושבת לפני, ולכן, גם אם היא הייתה רוצה להסתכל עלי, היא לא יכלה לעשות את זה. אבל רציתי שהיא תסתכל עלי.

"איך היה השיעור?"

הלב שלי כמעט ניתר משמחה, כשהרמיוני שאלה את זה. השיעור בדיוק הסתיים והתחלתי לארוז את הספרים שלי. חייכתי חיוך רחב והתעלמתי מהמבט של מיליסנט, שדיברה עם החבר שלה, אבל המשיכה להגניב מבטים יודעי-כל לכיווני.

משכתי בכתפיי. "היה לי קשה להתרכז," הודיתי.

"אוי," ענתה הרמיוני בחמלה. "אם את צריכה עזרה עם החומר, אנחנו יכולות לשבת על זה היום בערב."

"כן?" קראתי, רוצה לבעוט בעצמי על רמת ההתלהבות בקול שלי.

"בטח!" היא חייכה. "זו תהייה גם חזרה על החומר בשבילי. זה לא מזיק אף פעם."

גלגלתי עיניים. "וואו, כל כך מתאים לך להגיד דברים כאלה."

"מה, זאת האמת!" היא קראה. לא הייתי בטוחה אם היא רק עשתה פרצוף נעלב, או שהיא נעלבה באמת.

"אני צוחקת," עניתי, מניחה יד על כתפה. שמעתי את מילי מגחכת. 'אני אהרוג אותה יום אחד!'

***

קבענו להיפגש בספרייה בשבע. ניסיתי לעשות הכול כדי לא לאחר, אבל השיער שלי החליט שזה לא היום שלו וכל חולצה שניסיתי נראתה גדולה ומקומטת.

"את יודעת שכבר רבע לשבע?" שאלה מילי בדאגה.

הבטתי בה באימה ואז הרמתי את אחת החולצות שזרקתי על המיטה ומשכתי אותה מעל ראשי. הסתכלתי במראה. 'סביר,' חשבתי ורצתי החוצה. נעצרתי מתנשפת ליד הספרייה. 19:54. יופי. אבל... אוי לא. אוי לא!

רציתי לדפוק את הראש בקיר מרוב ייאוש. נאנחתי. שכחתי את הספרים בחדר... הבטתי בעצב לעבר דלת הספרייה הסגורה ופרצתי בריצה חזרה. כשהגעתי שוב לספרייה, השעה הייתה שבע ורבע. גירדתי את עורפי ונכנסתי בחשש.

מצאתי אותה יושבת בשולחן צדדי וקוראת ספר. ידה השמאלית הייתה שעונה על השולחן וראשה נח על כף ידה. השיער שלה היה אסוף לקוקו מבולגן והיא הייתה שקועה כולה במה שקראה.

"היי," אמרתי, מתקרבת.

"היי," היא חייכה, מרימה את מבטה. "הכול בסדר?" היא שאלה בדאגה, מעבירה את מבטה עלי.

"סורי שהתעכבתי," אמרתי במבוכה, מנסה שלא לחשוב על כמה שאני מזיעה ומבולגנת אני נראית. "אמממ, אני בסדר. איך את?"

"אני גם בסדר," היא צחקה. הדאגה נשארה במבטה כמה רגעים נוספים ואז התפוגגה.

התיישבתי מולה. "טוב, אז שיקויים?" שאלתי.

היא צחקה שוב. "כן, שיקויים," היא ענתה. "אבל, רציתי לדבר קצת לפני."

"אוקיי," אמרתי, מנסה לא לחשוב על זה שהלב שלי פועם במהירות. 'לדבר קצת לפני?!' מה זה אומר, בדיוק? האם זה אומר את מה שחשבתי שזה אומר?

"חשבתי קצת על מה שדיברנו..."

הו, בבקשה, שזה יהיה מה שחשבתי שזה אומר!!!

"לגבי הארי ומאלפוי," היא הוסיפה.

טוב, זה לא מה שחשבתי שזה אומר... ניסיתי שלא להיראות מאוכזבת.

"את יודעת, באמת, חושבת שזה הפתרון. ואנחנו צריכות לקדם את זה."

'מה?!' הנהנתי באיטיות, מנסה להבין על מה לעזאזל היא מדברת ולהתעלם מהחלק המציק הזה במוח שלי, שצועק 'הרמיוני! הרמיוני! הרמיוני!'

"ובאופן כללי, אני חושבת שיהיה נחמד לגרום לגריפינדורים וסלית'רינים להסתדר. אז חשבתי לארגן ערב גיבוש. אפשר אפילו בסוף שבוע הקרוב. לאסוף את כולם ולשחק משחקי חברה. מה את אומרת?"

המשכתי להנהן. 'הרמיוני!!!'

"את רוצה לעזור לי לארגן את זה?"

"את מה?" לא היה לי מושג על מה היא דיברה, אבל הייתי מוכנה לעשות כל דבר שהיא רצתה. הרמיוני, עם השפתיים האלה והעיניים...

היא הביטה בי בתוכחה. "לא הקשבת לי?!"

פניי נפלו. אוי לא. למה היא מסתכלת עלי ככה? איך מחזירים את החיוך? "ניסיתי..." אמרתי בכנות, מחייכת קלות.

היא שילבה ידיים ולא נראתה משוכנעת.

"באמת! ניסיתי," חזרתי. "אבל, הייתי שקועה במחשבות ו..."

הרמיוני נראתה מודאגת. "קרה משהו?"

"לא!" קראתי. "לא," חזרתי, בטון שקט יותר. "הכול בסדר. אני בסדר," המשכתי, מבינה שהגמגום שלי לא תורם למצב.

"אם את רוצה לדבר על זה," היא אמרה והניחה יד על ידי – היא הניחה יד על ידי!!! – הרגשתי שהמוח שלי נמס. הפנים של בערו. 'אני לא אשטוף את היד הזאת לעולם!' החלטתי, כאילו אני ילדה בת שמונה שלחצה יד למפורסם. "פנסי, אני יותר מאשמח להקשיב ולנסות לעזור."

היא אמרה את השם שלי!!! 'אוקיי. אני חולה ואני צריכה להפסיק.'

נזכרתי בפעם ההיא שמילי ואני קראנו ספר ביחד והיה רגע שבו הדמויות הראשיות סוף-סוף החזיקו ידיים – מילי לא הפסיקה לצווח בהתרגשות! וכמובן שאני גלגלתי עיניים וצחקתי על כמה שהיא מתלהבת משטויות.

ותראו לאן התדרדרתי...

"פנסי?"

"כן!" קראתי, חוזרת למציאות. "אמממ..."

הרמיוני הביטה בי בריכוז, ממשיכה לאחוז בידי. "אני כאן בשבילך."

הנהנתי באיטיות. מרגישה את הבטן שלי מתהפכת. הרמיוני חיכתה שאדבר. הייתי אמורה להגיד משהו. אבל, מה יכולתי לומר? היא ראתה שאני לא מרוכזת והיא ידעה שגם בשיקויים לא הצלחתי להתרכז. היא מחכה לתשובות. הייתי חייבת למצוא הסבר. מצאתי רעיון. "בסדר," הנהנתי, מביטה לצדדים, כדי להדגיש שמדובר במשהו סודי וחשוב. "אוקיי, טוב, אני אספר לך." לבי פעם בעוצמה. 'ומה אם היא תתרחק ממני?' אבל היה מאוחר מכדי לעצור והייתי חייבת לדעת מה התגובה שלה. לא יכולתי לעצור את המילים. "אני חושבת שאני לסבית," לחשתי.

הרמיוני נראתה מופתעת לרגע ואז חייכה והניחה את ידה על ידי. "אני שמחה שסיפרת לי," היא אמרה בחמימות. "יש עוד מישהו שיודע?"

חשבתי לרגע. "מילי," עניתי. "סיפרתי לה אתמול."

"נחמד," היא אמרה. "ואיך היא הגיבה?" היא שאלה והרחיקה את ידה, כדי להשעין את סנטרה עליה. ניסיתי שלא להיראות עצובה מזה.

"בסדר," עניתי.

"נו, אז מצוין!" היא אמרה. "אז, מה הבעיה?"

משכתי בכתפיי. "אז, בינתיים סיפרתי רק לשתיכן. והייתן בסדר עם זה. אבל, בכל זאת, אני לא אוהבת את זה שצריך לספר. אני לא אוהבת להיות שונה."

"אז, קודם כל, את לא חייבת לספר. זו, לגמרי, בחירה שלך. וכשאת כן מספרת, את יכולה לבחור למי, מתי, איך וכמה."

"כן, אני יודעת," עניתי. "אבל, אני לא יודעת איך ההורים שלי יגיבו. אני די בטוחה שהם מצפים שבגיל שמונה עשרה אני אתחתן עם גבר ועד עשרים כבר יהיה להם נכד. אני לא רוצה לדמיין מה הם יחשבו..."

"יכול להיות שהם יפתיעו אותך," היא אמרה. "אף פעם אי אפשר לצפות במאה אחוז איך מישהו יגיב. אנשים יכולים להפתיע."

נאנחתי. "אולי את צודקת."

"אני הרמיוני," היא ענתה בגיחוך. "בטח שאני צודקת!"

גלגלתי עיניים וצחקתי בקול, חוטפת מבטים כועסים מהסובבים.

"טוב, כדאי שנתחיל ללמוד," היא אמרה.

***

הפרק הקודם		הפרק הבא