עולמות מתנגשים

"קדימה קונר, זה קל!" האיצה נערה ערמונית בנער שככל נראה היה אחיה.

הנער ששמו ככנראה קונר עצם את עיניו והתרכז. הוא ראה בעיני רוחו את האולם שהוא עומד בו כרגע: אולם זהוב, גדול, לא סתם גדול, חסר גבולות, חסר קירות, כזה שמתמשך עד אין סוף. הוא היה קפוא, מקורר מכמה מקורות קור שריחפו להם בכל רחבי החדר. מקורות הקור היה בועות גדולות וקטנות, קפואות כקרח. כולן ריחפו להן בחלל הגדול, רבות מכדי לספור.

קונר התרכז. עגלי זיעה טיפטפו על מצחו, ידו נקמצו לאגרופים נחושים, פיו התעוות בצורה מוזרה. אישוניו הביטו פנימה לתוך הצ'ידקאסה*, מנסה להירגע, להצליח להתרכז סוף סוף.

"פוף!" קול פקיעה עמום ורחוק גרם לקונר לפתוח את העיניים. הוא השקיף לאורך החלל השחור והצליח לראות אך בקושי טיפות שנשארו מהבועה צונחות לאדמה.

"הצלחתי אלכס, הצלחתי!" קרא בהתרגשות. עיניו הכחולות ברקו ושערו הערמוני קפץ על ראשו בזמן שדילג בהתרגשות לכיוון מה שנשאר מהבועה.

"אני לא יודעת, קונר..." אמרה אלכס בהיסוס. היא הייתה נערה די גבוהה, עם שיער ערמוני אסוף בתסרקות מסובכת על ראשה. היא לבשה שמלה מנצנצת בצבע לבן, והיא החזיקה בידה מטה קריסטל. עינייה הכחולות היו זהות במדויק לעיניו של קונר, כאילו שוכפלו מאותו הנער. אם מישהו לא היה בטוח קודם שהם אחים, כשראה את עינייה בוודאי הייתה משתנה דעתו. 

"יכול להיות שזו סתם משאלה שהוגשמה, זה קורה כל הזמן, והבועה גם ככה הייתה רחוקה ממך. אולי תנסה שוב?" הציעה אלכס.

קונר נאנח בנימה של: 'כמה אופיני'. 

""בסדר אלכס, אם זה מה שאת רוצה." אמר. קונר היה נער בגובה ממוצע. הוא לבש מכנסי ג'ינס וחולצה ירוקה עם הכיתוב: "אני טיפסתי את פרמידת אילחוש!**". הוא היה זהה לאלכס: שיער ערמוני, עיניים כחולות, ומטהו - זהוב. מטה זהב ארוך, בשונה ממטה הקריסטל של אחותו.

לא נראה שאלכס עושה משהו - רק מקבעת את מבטה על בועה גדולה יחסית - והבועה התמגנתה אליה כאילו הייתה מגנט לקיר. או בביטוי שיותר יתאים במקום שבו הם נמצאים: כמו ציפורניים שנדבקות למכשפה.

אלכס אחזה בבועה בחוזקה, ותחושת חמימות הציפה אותה, זה חלום גדול. היא לא הסתכלה לתוך הבועה, היא הייתה בטוחה שאם תציץ לתוכה לא תצליח לעמוד ברצונה ותגשים את הבקשה. הבועה הייתה צהובה - כתומה, גדולה. אלכס הגישה אותה לקונר. קונר הציץ לתוך הבועה המרשימה וגילה תמונת בין מימדים; נערה מתבגרת חומת שיער, עומדת ומשחקת במגרש כדורסל, קולעת שוב ושוב, בזמן שעדת מעריצים מקיפה אותה. אלכס התקרבה אל קונר בלי ששם לב, ובעודו שקוע בהולוגרמה הקפיצה אותו וגרמה לו לשחרר את הבועה למעלה כשאמרה:

"הילדה הזאת בודדה, אין לה חברים." היא הצביעה במטה הקריסטל על הבועה והורידה את המטה לכיוונו של קונור, מזיזה את הבועה אגב כך. "היא רוצה חברים, היא רוצה חבורה. היא רוצה להיות מקובלת, פופולרית." פניה של אלכס הוצפו התרגשות, היה ברור שהיא השתוקקה לחטוף מקונר את הבועה ולהגשים בעצמה את המשאלה.

קונר הנהן ועצם את עיניו. הוא התרכז שוב, מביט גם הפעם אל הצ'ידקאסה, אבל הפעם רגוע יותר. כתפיו שחו, ידיו רפו. ריסיו הפעפעו בשלווה על עיניו כשהרים את שרביטו הזהוב, ובלי לפתוח עיניים הצביע בו על הבועה. הבועה רטטה ורעדה. פניה של אלכס הביעו גאווה והתרגשות, עינייה עקבו אחריה כל תנודה של הבועה, ובמקביל אחר תנועותיו על השרביט הזהוב. קונר סובב את השרביט סיבובים קטנים סביב הבועה, מחפש את הנקודה הנכונה. שרביטו נעצר לבסוף על נקודה עליונה של הבועה. אלכס התחילה לחייך חיוך רחב. קונר דקר קלות את הבועה בשרביטו, יוצר בה אדוות כמו במים. ניצוצת ירוקים בקעו מהמקום שבו השרביט פגש בבועה, הבועה החלה לרחף ולעלות כלפי מעלה. ואז -

פצצט... טצצצ... צצפפפ...

"קונר!" אלכס משכה את קונר אחריה. קונר פקח את עיניו והבחין במחזה הנורא: הבועה גדלה וגדלה, התנפחה והתנפחה, ותוך כדי כך גם האדימה. היא החלה למלא את החלל האין סופי, לא מתפוצצת.

"קונר, ברח, אני אטפל בזה!" 

קונר לא חיכה למילה נוספת. הוא הרים את שרביטו והתפוגג לעננים עדינים סגולים ומנצנצים, נעלם בדיוק בזמן לראות את אלכס משגרת כישוף כסוף לבועה.

הוא מצא את עצמו עומד באחד מגרמי המדרגות הרבים שאיפינו את ארמון הפיות. הכול היה שקט ורגוע, דרך אחד הקירות החסרים הוא ראה את מנדרינה ורוזט עובד כדי לשקם את ארמון הפיות, דבורים התעופפו בין פרחי הגן, ואגם אצבעונית ניצנץ מרחוק. בדיוק באותו הרגע פתחו בדהרה עדר חדי קרן על הגדה הנגדית.

קונר נאנח בגועל. הכול היה מתוק מדי, מושלם מדי, בגלל זה הוא העדיף את הבית. הבית לא היה מושלם, אבל הוא היה נחמד בצורותו הפשוטה והלא ראוותנית. הוא הביט עוד כמה שניות בגנים כשאלכס הופיעה לידו והתיישבה על המדרגות. קונר עשה כדוגמתה.

"אז... טיפלת בזה?" קטע קונר את השתיקה.

"כן, זה היה פשוט, לא עשית הרבה נזק.. אבל זה  לא נורא, היית מדהים! גם להגיע להישג רע כזה זה נהדר..." היא לא הצליחה לשכנע אפילו את עצמה.

קונור הישר מבט עם אלכס, הוא ידע שהיא לא יכולה לשקר לו, הוא מכיר אותה טוב מדי.

"תגידי לי את האמת אלכס, מה עשיתי?"

אלכס נאנחה בשקט.

"הגשמת את ההפך מהמשאלה של הנערה- הפכת אותה למנודה חברתית."

קונר לטף בידיו את השרביט שלו.

"אני לא טוב בזה אלכס, אני לא מתאים לזה. אולי את מסוגלת, אני לא. אני רק מתחיל, קשה לי."

"אתה יכול קונר!" התעקשה אלכס. "כשאני הייתי מתחילה הצלחתי מאוד!"

"אבל זאת את, את טובה בדברים כאלה, את משקיעה בלימודים. לי זה קשה, אני לא מסוגל."

"לא, קונר - " התחילה אלכס להגיד כשקונר קטע אותה:

"ביי אלכס." הוא הניף את שרביטו והתפוגג לעננים מנצנצים.

"למה לימדתי אותו את זה?" רטנה אלכס בשקט ובעטה אבן מחוץ לטירה.

"היי אל - מה קרה מתוקה?" אמרלדה הגיחה ממעלה גרם המדרגות המתפתל, היא החזיקה הידה חומרי בניה. כשראתה את אלכס היושבת לה בארשת דיכאונית על המדרגות, היא העלימה את החומרים ומיהרה להתיישב לידה. זה אחד הדברים היפים באמרלדה; למרות כל הקפדנות והסמכותיות שלה, היא לא מפחדת ללכלך את הידיים.

אלכס נאנחה בשקט.

"קונר חזר הביתה."

להפתעתה אמרלדה לא תמכה בה או אמרה שהיא תלך להחזיר את קונר, היא פשוט שתקה.

"מה לעשות?" שאלה אלכס בעצב. "אני יודעת שהוא מסוגל."

אמרלדה לטפה את ידה.

"אולי הוא באמת לא מסוגל, אולי הוא באמת לא בנוי לזה, הרי אתם ילדי שני העולמות. קונר נועד לחיות בין בני האדם ולהפיץ שם את סיפורנו, ואת כאן, בין הפיות. אם הוא באמת מסוגל לזה הוא עוד יחזור, הקסם ימצא אותו."

אלכס חייכה חיוך קטן ועצוב.

"תודה, אמרלדה, אבל נראה לי שאני אלך לחדר." 

אלכס קמה, אבל אמרלדה תפסה בידה.

"אני יודעת מה יעזור לך."

"מה?" שאלה אלכס בספק.

"כרגע חזרתי מביקור בממלכה המרכזית, מצאתי שם ילדה עם משאלה נדירה וטהורה. אמא שלה חולה, והיא רק רוצה שהיא תעמוד שוב על הרגליים, מה דעתך?"

אלכס הבינה מדי את השאלה. חיוך רחב נפרסע על פניה, זה בהחלט רומם לה את מצה הרוח.

"בטח."

*- צ'ידקאסה: החלל שמאחורי המצח.

**- מזכירה למי שקרה את הסדרה על פרמידת אילחוש שקונר התחרה בה.

תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא