עולמות מתנגשים

שימו לב שמכיוון שבכל הפרקים הראשונים אני עושה על פאנדום אחר אני אכתוב כאן כל פעם מה הפאנדום. אם יש לכם הצעה תודיעו לי בתגובות/ינשוף.

והפעם...

הארי פוטר!

זה היה בשעת בוקר מוקדמת. השמש האירה בקרנים עצלות על הרחובות השוממים למעט את האנשים המשכימים קום לעבודה, ציפורים ציצו בחולשה, כאילו עוד לא החליטו האם העת להתעורר, וכרי הדשא הצבעוניים היו מכוסים טל בוקר רענן. קווים נתלו על השמיים כמו נתזי צבעים: כתום, אדום, צהוב וורוד עדין, המחזה היה יפהפה. הכוכבים המנצנצים חלושות והעננים המשיטים בנחת על הרקיע כאילו היה זה אמצע היום, נסחו בכולם הרגשה מנומנמת, נראה כאילו אפילו השמש עוד מעט ישנונית.

רוב האנשים המעטים ההולכים ברחובות היו גברים לבושים חליפת עסקים, או נשים לבושות שמלות מגונדרות, אשר מיהרו לעבודתם. אבל היה בינהם יוצאת דופן.

ליותר דיוק, היוצאת דופן הזאת הייתה נערה, בעלת שיער חום מתולתל בצורה כמעט בלתי טבעית, עיניים חומות גדולות בעלות ריסים ארוכים, כולה אומרת מודל של מתיקות. היא נראתה נינוחה למדי, צועדת בשלווה לאור השמש החלשה, אדישה למבטים התמהים שנעצו בה האנשים.

תחנת הרכבת לידה עברה כבר הייתה שוקקת חיים, אנשים עברו בה הלוך ושוב על המדרכות המרוצפות באבן, תיירים טילו להם הלוך ושוב והתפעלו מהביג בן*, מצלמים בפלשים חזקים, וכבר היה אפשר לשמוע את שיקשוק הרכבת המתקרבת לתחנה.

'בהחלט,' חשבה הנערה לעצמה בסיפוק. 'בוקר לונדוני טיפוסי.'

אך לפתע משהו תפס את עיניה. מעין תנודה באוויר, כאילו הרוח עצמה מתלבטת האם להארז. קפל בלתי נראה, אך שהיה אפשר להבחין בתוי המתאר שלו, הופיע לחלקיק שניה באוויר. הנערה התקרבה, אבל הוא נעלם בדיוק באותו המהירות שבה הופיע. היא בחנה את האוויר לשניה בעיניים מצומצמות, ואז כנראה החליטה שהיה זה רק דמיונה שמתעתע בה, כי היא משכה בכתפיה וחזרה ללכת. לא שומעת מבעד לבליל הקולות והרעש, את האנחה שבקעה מאותו איזור באוויר.

צעדיה התחדשו ביתר מרץ, שערה התנפנף מאחוריה ברוח, כדגל בשמיים. לאט לאט הפציעה החמה, והרחובות התמלאו אנשים ותיירים.

"בוקר טוב מר סולמד." בירכה הנערה לשלום קשיש לובש שליקס, בעל כובע ברט משובץ. 

"בוקר טוב לך העלמה תוילקל." השיב לה בקול רועד, וחיוך חביב עלה על פניו. "את רוצה לבוא לבקר אותי? אשתי בדיוק אפתה עוגיות וניל."

"לא תודה," סירבה הנערה בנימוס. "אני די ממהרת." היא נופפה לו לשלום וחזרה ללכת בקצב מהיר. האוויר מאחוריה נשב בחוזקה, כאילו נדחף דווקא לכיוונה.

היא המשיכה ללכת במהירות ברחובות, כמעט רצה, ולבסוף העצרה איפשהו מאחורי אוניברטיסת לונדון**. היה שם שקט מוחלט.

היא נעמדה מול קיר אבן של האוניברסיטה, והחלה לשרטט עליו באצבעה צורות גאומטריות. מלבן, משולש, טרפז. את הכול גמרה בעיגול גדול ומקיף. 

רוח חזקה נשבה בסמטה, היא הסתובבה ועינייה חדרו את האוויר, כאילו ראתה משהו שמישהו אחר לא רואה.

הרוח התחזקה.

"אני מניחה שאתם מכוונים אלי שרביטים." אמרה בשלווה.

היה נראה שהיא מדברת לעצמה, איש אינו עמד שם. ואז, בבת אחת, כאילו הסיטו וילון בלתי נראה מהאוויר, נחשפו שלושה נערים, בן ושתי בנות, באותו מקום שלפני שניה היה רק אוויר. אדם שהיה בעל עין חדה, היה יכול לראות שבאמת וילון הוסט מהאוויר, או ליתר דיוק, גלימה. גלימה כסופה אשר נאחזה באותו הרגע בידו של הנער השמאלי. הנערה היתה בעלת עין חדה. עינה נמשכה באופן אוטמתי לגלימה, והיא סרקה בדיקדוק כל סנטימטר בה.

הנערים נראו מתוחים. הנערה עמדה במרכז, היה לה שיער חום מקורזל, עיניים חומות ושיניים בולטות. לנער שעמד מימין היה שיער ג'ינג'י לוהט כלהבה. הוא היה גבוה ורזה. משמאל עמד נער כחוש ודק, בעל שיער שחור פרוע ועיני שקד ירוקות ונועזות. כולם, בלי יוצא מהכלל, לבשו גלימות שחורה, וכולם החזיקו בידהם מקלות עץ מהודרים - אותם כיוונו היישר לליבה של הנערה, שלא נראתה מודאגת.

"איך גילת אותנו?" שאל הנער הג'ינג'י בלי להסיט את המקל.

"נו, ברצינות," צחקה הנערה. צחוקה היה צחוק פעמונים, מרגיע ושלוו. "אתם עוקבים אחרי כבר חודשים."

הנערים החליפו מבטים מודאגים.

"מי את?" שאלה הנערה מקורזלת השיער.

"מאי כריסטי תוילקל." אמרה הנערה בטבעיות, כאילו חזרה על כך אלף פעמים לפני כן.

הנערה נראתה מבולבלת, אך מיד התעשתה.

"את משקרת." היא צעדה קדימה עם המקל מושט לפנים, אך יד לפתה את ידה ועצרה אותה. היד הייתה של הנער ירוק העיניים, שבמקרה גם היה בעל משקפים עגולים.

ירוק העיניים בחן את הנערה בדיקדוק.

"בוא נבדוק אותה." הוא הוציא בקבוקון קטן מכיסו, בעל תכולה שקופה. אף על פי שהנוזל שנמצא בבקבוק היה שקוף, הוא לא הזכיר במעט מים. היה ברור שזה משהו אחר.

על פי המבט שהופיע על פניו של הנער הגבוה, הוא חש אי נחת.

"אני לא יודע, הארי." אמר בדאגה קלה. "זה די ביזבוז, לא?"

חומת השיער השיבה לו:

"רון, אם אנחנו לא נעשה את זה אנחנו מבזבזים את זמננו. אתה באמת חושב שהיא תגיד לנו את האמת מרצונה החופשי? אלא אם כן-" מבט חמור אשר היה מוכר לנער היטב הופיע על פניה. "למדת להשתמש בקללה שאין עליה מחילה."

רון נאנח.

"בסדר, מה שתגידי, הרמיוני."

הרמיוני הנהנה ופנתה להארי בבקשה אילמת. 

הנער המשקפופר לא היסס וצפן בידה את הבקבוק הקטנה גדוש הנוזל.

הנערה נראתה כאילו כל המתרחש שיעמם אותה, לפחות עד שהרמיוני התקדמה קדימה ופתחה את הבקבוק. אף ריח לא בקע ממנו, בדומה למים. היא נרתעה אחורה.

"אתם לא יכולים להכריח אותי."

"דווקא כן." השיב רון והניף את המקל הדקיק.

הרמיוני התקדמה קדימה, הנערה נסוגה אחורה עד לקיר.

"שתק." אמרה הרמיוני והניפה את שרביטה בתנועה חדה. קרן אור אדומה בקעה ממנו ופגעה בחזהה של הנערה.

"עכשיו נגלה..." לחשה הרמיוני. היא זרקה אחורה את פקק השיקוי, ושפכה את כל תכולותו לפי הפעור של הנערה.

"שחרר." לחשה והצביעה בשרביט על הנערה, וזאתי התנערה ומיצמצה.

היא החליפה עם הנערים מבט נרגש.

"מי את?" שאלה בלחישה את הנערה.

הנערה התחילה לדבר...

*- הביג בן: הביג בן הוא פעמון גדול המורה את השעות במגדל השעון של ארמון וסטמינסטר "סנט סטיבנס" בלונדון. לעיתים נקרא המגדל כולו בשם ביג בן, אך שם המגדל בו שוכן הביג בן נקרא "מגדל השעון", ומאז 2012 שונה שמו למגדל אליזבת, על שם אליזבת השנייה. השעון קרוי על שם סר בנג'מין הול, שהיה הממונה על העבודות בעת התקנת השעון בשנת 1859.

**-אוניברסיטת לונדון: אוניברסיטת לונדון היא אוניברסיטה בריטית מבוזרת, בה חברים 18 מוסדות שונים שהקמפוסים שלהם ממוקמים בעיקר בלונדון. נחשבת לאוניברסיטה הגדולה בממלכה המאוחדת על פי מספר הסטודנטים הלומדים בה במסגרת לימודים מלאה; לומדים בה כ-135 אלף סטודנטים ועוד כ-40,000 במסגרת תוכנית חוץ. היא הוקמה באמצעות צ'ארטר מלכותי בשנת 1836.

הפרק הקודם		הפרק הבא