האווטאר, האגדה של נועה!

הציפור שעפה בשמיים פנתה ימינה בפתאומיות. עקבתי במבטי אחרי צלליתה שחורה שניקדה את השמיים עד שהיא נעלמה מאחורי גורד שחקים אפור וגבוה...

"נועה את מוכנה בבקשה להסיר את מבטך מהחלון ולהתמקד בבקשה בספר המדעים שמונח על שולחנך?” נשמע הקול של המורה בפעם החמישית בערך לשני השיעורי מדעים הרצופים האלה.

ברצינות. אני שונאת שיעורים רצופים... אני מוכנה למלוק את צווארו של מי שהמציא את זה ברגע זה ממש.

"הפעם הבאה זה יגמר בחוץ,” איימה המורה.

גלגלתי את עיניי והעברתי את מבטי בחזרה לספר.

"באמת נועה, את יודעת שבסוף השנה הזאת יש לנו בגרות במדעים נכון?”

"כן נגה, אני יודעת,” עניתי באנחה.

עמדנו דחוסות בקו 89 בתוך פקק אינסופי ברחוב חשמונאים, מול טי.אל.וי. להיות דחוסות באוטובוס מחניק בתוך פקק בשעה שלוש וחצי בצהריים בתל אביב זה ממש לא כיף! סמכו עלי!

"אז פשוט תשקיעי יותר,” היא המשיכה לנדנד. “איך את רוצה שהבגרות שלך תיראה?”

"את יודעת, זה פשוט לא מעניין אותי,” אמרתי. שמתי את האוזניות קשת האדומות שלי ושמעתי טיילור סוופיט על פול ווליום. מתעלמת מנגה שמגלגלת עיניים.

למרות שהיינו צריכות לרדת אחרי שתי תחנות מטי.אל.וי. רק אחרי חצי שעה (!) האוטובוס הגיע לתחנה שלנו סוף כל סוף.

כעבור הליכה של שלוש דקות נפרדתי מנגה שנכנסה לבניין שלה. אחרי שני בניינים הגעתי לבניין שלי.

"מה יש לאכול?” קראתי ושמטתי את התיק איפהשהו בין הסלון למטבח.

"שניצלים ואורז,” נשמע קולו של שחר מאחד החדרים.

"שחר?” נכנסתי לחדר שלו ועמדתי בפתח זועמת. “עד כמה שזכור לי לכיתה י'3 יש היום לימודים עד ארבע! מה אתה עושה פה?”

שחר נעץ בי את עיניו הירוקות, מוקפות בריסים בלונדינים. הוא שכב על מיטתו מוקף בעטיפות חטיפים ובקבוק בירה ריק היה זרוק על הרצפה ליד הפח.

"אני חולה היום,” הוא אמר לי תוך כדי שהוא לועס תפוצ'יפס.

העפתי מבט בחדר ההפוך. “אני כל כך שמחה שאני כבר לא צריכה לחלוק איתך את אותו חדר. אימא כל כך הולכת להרוג אותך. ו.. יש באמת שניצל עם אורז?”

"לא. נראה לך?” הוא ענה לי בעודו מדפדף בערוצים בטלוויזיה. “סתם קישקשתי, כדי לראות איך תבואי בריצה.”

"טוב, אז אני הולכת להלשין עליך לאימא, נראה איך היא תגיב כשהיא תשמע איך היית 'חולה מסכן' כל היום...”

ולפני שנתתי לו הזדמנות להגיב הלכתי לחדר. במתמתיקה אני כן מתכוונת להשקיע כי הבגרות שלה חשובה ויש לי שיעורי בית.

השיעורים היו ממש קשים ומסובכים. כל האותיות והמספרים כבר התחילו להיות מטושטשים מרוב שניסיתי להבין אותם ובגלל שהייתי עצלנית מידיי בשביל להכין איזשהי ארוחת צהריים נורמלית שלא כוללת חטיפים מהארון או איזה טוסט מסכן עשיתי אותם גם על בטן ריקה.

קימטתי בזעם את כל הדפי טיוטות של התרגילים וזרקתי אותם על הרצפה.

החזקתי את הספר חשבון. הוא היה ממש כבד. פתאום התחיל לקרות משהו ממש ממש ממש מוזר. מבין האצבעות שלי התחילו לצאת אדים. כן אדים.

ממש נבהלתי. התחלתי לעשות עליהם פו עם הפה אבל זה לא עזר. האדים רק התגברו עד שמתי לב ללהבה קטנה שמבצמצת מבין האצבעות.

מה שהיה עוד יותר מוזר שבכלל לא הרגשתי אותה... היא הייתה חמימה ונעימה למגע.

הלהבה ניתפסה בספר והספר החל לעלות באש. שמטתי אותו על הרצפה בבהלה.

הנפתי את ידיי מעל הלהבות. ומשב רוח חזק ופתאומי נשב לי בין האצבעות וכיבה באחת את המדורה הקטנה עד שמה שנותר ממנה זה פרורים שחורים קטנים שהיו פעם הספר חשבון שלי.

שמעתי קול נפץ מאחורי והסתובבתי על מקומי בבהלה.

שחר עמד בפתח החדר, סביבו היו פזורים רסיסי זכוכית של בקבוק בירה והוא בהה בי עם לסט פעורה לרווחה.

הפרק הקודם		הפרק הבא