האווטאר, האגדה של נועה!

אפשר לדעת מה קרה פה?” נשמע לפתע קול חמור. הרמתי את מבטי ושחר קפץ על מקומו בבהלה.

מאחוריו עמדה אימא שכרגע חזרה מהעבודה, תיק הצד שלה היה עדיין אחוז בידה והיא תקעה בשחר מבט חמור.

"אאה..” גמגם שחר. “אני פשוט... אה.. נועה.. אאהה..”

"אתה מוכן לדבר בשפת הבני אנוש?” שאלה אימא בקוצר רוח.

"הרגע שרפתי את הספר מתמתיקה שלי.” אמרתי במהירות.

"את מה?” אימא החווירה והביטה בי במבט מוזר ממש.

"יצא לה אש מהאצבעות,” התפרץ שחר. “ממש אש. והספר ממתקיקה נשרף. היא שרפה אותו!”

"ממתקי מה?” שאלתי בבלבול.

"את עשית כשפות אש עכשיו?” שאלה אימא חיוורת עוד יותר.

"אממ... אני לא חושבת שאפשר לקרוא לזה ככה,” בחנתי את אצבעותי בבלבול. “אבל יצאה לי אש מהידיים ושרפה את ספר מתמתיקה,שחר! לא משמתיקקה או מה שלא אמרת...”

"בואו איתי,” הורתה אימא. “קדימה. תלבשו נעליים שניכם ותרדו איתי עכשיו.”

בחיים שלי לא ראיתי את אימא שלי כל כך רצינית (חוץ מהלוויה של אבא אחרי התאונה) ונראה לי שגם שחר לא כי הוא נעלם וכעבור רגע חזר עם נעלי ספורט חצי שרוכות בלי גרביים.

הכנסתי את הרגליים שלי לכפכפים.

"כן, לאיפה אנחנו הולכים אימא?” שאלתי. הייתי בטוחה שהיא תגיד איזה שם של פסיכולוג שאליו אני ושחר נישלח עכשיו אחרי שהצהרנו שהבערתי את ספר מתמתיקה שלי באמצעות הידיים שלי בלבד. אבל במקום זה היא פשוט לא ענתה.

"אממ.. אימא לאיפה נרד?” שאל שחר. “למקלט? מה נעשה שם?”

אימא גם הפעם לא ענתה. היא הלכה במהירות לחדר הורים והחלה להזיז את המיטה. זאת הייתה מיטה זוגית ומן הסתם היא ממש כבדה אבל אימא הזיזה אותה בשנייה. אני ושחר בהינו בה ואם אני לא טועה היה אפשר להכניס לפה שלי חמישה צפרדעים (אבל הייתי מקיאה אותם מיד)

מתחת למיטה היה דלת עץ מרובעת. אימא הרימה אותה כמעט בלי לגעת בה זה היה ממש מוזר. וכהדלת המרובעת נפתחה היה נדמה לי שראיתי עשן עולה המקצוות שלה.

אימא נכנסה לחור המרובע. “קדימה,” היא אמרה לנו כשחצי גוף שלה היה בפנים.

"אממ.. אוקי,” מלמל שחר. החלפנו בינינו מבטים מבולבלים.

אימא נעלמה אל תוך החור. ניגשתי אל הפתח והבטתי לתוכו בסקרנות. גרם מדרגות מאבן ירד ממנו. ראיתי את צלליתה של אימא יורדת אל תוך החשיכה.

נכנסתי אל המנהרה החשוכה והמוזרה הזאת. אנחנו גרים בקומת קרקע כך שאפשר לחצוב מנהרה מתחת לבית אבל זה נשמע מופרך לחלוטין...

אחרי חמש מדרגות שמעתי את שחר קופץ פנימה ואת הדלת של המנהרה נטרקת. חשכה עטפה אותי אבל רק לרגע כי כעבור שנייה אור צהבהב התפשט פתאום.

הסתובבתי בהפתעה. שחר עמד מאובן על מקומו ידו הייתה מושטת קדימה כאילו ניסה להרחיק אותה ממנו ומכף ידו בקעה שלהבת אש שהאירה את גרם המדרגות.

"מ..מה קורה לי?” הוא גמגם בפחד.

"גם אתה עושה עכשיו כשפות אש?” קולה של אימא הדהד בין הקירות.

"כ..כן,” צייץ שחר. “תורידי את זה ממני, אימא.”

"אחרת יהיה לנו חושך,” נשמע קולה. “פשוט תמשיך להאיר לנו את הדרך עד שנגיע למטה.”

"עד לאיפה?” שאלתי. היא לא ענתה.

כעבור חצי דקה המדרגות נעשו יותר ישרות ופחות תלולות עד שעמדנו בתוך מנהרה ארוכה. הפעם לא היה צורך בשלהבת של שחר והוא כיבה אותה בנשיפה, עדיין המום ומנסה להבין מה קורה לו.

אימא התחילה ללכת במהירות לאורך המנהרה. אני ושחר מיהרנו בעיקבותיה.

"את מוכנה להסביר לנו מה הולך כאן?” קראתי בכעס. “אני מבולבלת לגמרי!”

"עוד רגע הסברים,” היא ענתה.

המנהרה הלכה ותרחבה עד שראינו אור מרחוק. ככל שהתקרבנו אליו האור הלך וגדל והבנו שהוא בוקע משער גדול.

עברו עוד כמה דקות עד שהבנתי שהשער הזה הוא שער למעין אממ.. לא יודעת משהו ממש ממש גדול.

סוף סוף עמדנו בפתח. אני ושחר העברנו מבטים מופתעים והוא שרק בהתפעלות.

לפנינו הייתה פשוט עיר שלמה מתחת לאדמה או לפחות המרכז של העיר מתחת לאדמה.

הייתה שם כיכר גדולה. בכיכר עמד בניין זכוכית בעל חמש קומות בערך. כנראה היינו ממש הרבה מתחת לאדמה. העיר הזאת הייתה בנויה בקומות קומות. אם ספרתי נכון היו חמישה סבבו סביב הכיכר. אנחנו היינו בערך בקומה השלישית.

מה שועד יותר הוסיף מוזריות לעיר המוזרה הזאת היה שאנשים פשוט רחפו עם דאונים בין הקומות, או עפו על גבי תולעים מוזרות עם פרווה לבנה, ראיתי גם אישה רוכבת אשקרה על דוב קוטב. וואו. כמו המשוגעים מהיוטיוב.

שמתי לב גם לעוד דברים מוזרים, נגיד איש אחד שרצה להיכנס לבניין שבכיכר הוא פשוט הרחיף חצי מהקיר נכנס וכעבור שניה הקיר חזר למקומו. היו שם אנשים עם גלימות אדומות, עם לבוש כחול כזה מוזר, אנשים עם בגדים צהובים מוזרים, ואם בגדים ירוקים וחומים כאלו.

"ממ..מה זה המקום הזה?” מלמלנו אני ושחר בו זמנית.

"נועה ושחר,” קראה אימא. “ברוכים הבאים לרפובליקה.

הפרק הקודם		הפרק הבא