בית המסתור

זעה קרה העירה את הרמיוני משנתה.

אפילו שכבר היה פברואר ומזג האוויר היה קר למדי הרמיוני זעה במיטתה מתפתלת.

היא קמה אל החלון ופתחה אותו לרווחה, נושמת את האוויר הקפוא עמוק אל תוך הריאות, בוהה בנוף השחור, לעיניה לוקח זמן להתרגל אל החשכה ולראות את הדברים בבירור קל.

"תסגרי את החלון, את מקפיאה את כולנו."

בקפיצה קלה של בהלה הרמיוני הסתובבה למשמע התלונה הבוקעת מאחת הפינות של החדר.

היא מצייתת וסוגרת את החלון באנחה, אך נשארת לעמוד לידו.

"אוקי, מה יש ?"

הרמיוני לא מסובבת את ראשה אל הקול.

"כלום, סתם אני לא מצליחה לישון." מעירה אל הקול בביטול.

"סתם ? או שעדיין יש לך סיוטים ?"

הרמיוני סובבה את ראשה בחדות אל הקול, מצמצמת את עיניה בכעס.

"אין לי סיוטים מאלפוי."

רעש של תזוזה והתרוממות נשמע בחדר, דראקו התקרב אל החלון גם הוא.

"כן יש לך, כל לילה . כבר חודשיים." אמר ונשען על הקיר ליד החלון ומצידה הנגדי של הרמיוני. "את יכולה להכין לך שיקוי בשביל זה את יודעת. לעזאזל, אני אפילו אכין לך אותו."

הרמיוני הסתכלה באטימות אל החלון.

"אני לא רוצה."

אמרה אחרי שתיקה ארוכה.

"אוקי." ענה לה דראקו.

"אתה לא הולך לשאול אותי למה ?" התפלאה הרמיוני

"למה ? את מעוניינת לספר לי ?" גיחך דראקו מבלי להביט בה.

הרמיוני הסתכלה עליו לדקה קלה וחזרה להביט בחלון.

"אני הולך לישון. אל תעשי רעש גריינג'ר."

אמר וחזר אל פינתו.

הרמיוני הסתכלה עליו מוריד שוב את חולצתו ונשכב במיטה.

זה כבר חודשיים שהיא ודראקו היו תחת אותה קורת גג, עם עוד מספר אנשים שהיו בסכנה מפני אנשי כוחות האופל שמחפשים אותם.

עברו שלושה חודשיים מאז שוולדרמוט נוצח ונעלם מן העולם.

אבל הרמיוני לא יכלה להניח לזה.

המחשבה שהוא איננו מת באופן מוחלט אלה נמצא בלימבו בין עולם החיים לעולם המתים עוררה בה אי שקט, אך בעיקר הפחידה אותה.

וולדרמוט מכיר את דמדומי הלימבו היטב, ואם יצליח למצוא איזשהיא דרך לחדור בחזרה אל עולם החיים הוא יעשה זאת. הוא לא מפחד מן ההשלכות.

הרמיוני הייתה אובססיבית בימים לגבי קריאה וחקר על כל דרך, לחש או שיקוי שמדבר על נושא החזרה לחיים. מרסקת תיאוריות אחת אחרי השנייה בתקווה שבסוף יגמרו כל הדרכים האפשריות בשבילו לחזור והיא תוכל סוף סוף להיות חופשייה.

בינתיים השעות הקטנות של הלילה הרמיוני שררה בסיוטים, לפעמיים אפילו הייתה מתעוררת בצרחות, ואז עומדת חסרת מעש בחדר ההוא, עם עוד שבעה אנשים.

כלואה .

"אין דרך אחרת ?"

"אני מצטערת העלמה גריינג'ר, אבל אני לא מצליחה לחשוב על אף לא אחת." אמרה מינרווה מקגונגל.

"אני כן !" מחאה הרמיוני, "יש לי את היכולת להגן על עצמי, עשיתי את בשבע שנים האחרונות. אני בטוחה ששמת לב." הפטירה אליה הרמיוני.

"כמובן שכן." נאנחה מינרווה ביאוש. "אבל הרמיוני, הביני - אחרי ה.." הרמיוני ראתה שמינרווה מתקשה לתאר את האירועים האחרונים שקרו בימים אלו. מלחמה ? קרב ? ניצחון ? איך אפשר לתאר אירוע שגבה כל כך הרבה חיי אדם בעצם.

"אחרי כל מה קרה," התאפסה על עצמה מקגנוגל וחזה לאשתנותיה. "את חלושה, השתמשת בכל כך הרבה קסם, והתשת את הגוף שלך. את חלשה מדי כרגע בשביל להילחם" אמרה, "או בשביל להתגונן." הוסיפה מינרווה למראה אנחת המחאה שפקעה מגרונה של הרמיוני.

"אז מה אני אמורה לעשות ? להישאר בכלא ההוא ?" התייאשה הרמיוני וצנחה באפיסת כוחות על האדום לצד רגליה.

"זה לא כלא, בבקשה ממך גריינג'ר. זה בית מסתור, רק לבנתיים." הפצירה בה מינרווה.

"אז לפחות תשימי אותי יחד עם רון והארי,אל תפצלי אותי מהם." התחננה אליה. 

"זה לא אפשרי, זה מסוכן. בשבילך ובשבילם. אני מצטערת גריינג'ר." פסקה מינרווה.

הרמיוני תלתה בה מבט מתחנן מקווה שתשנה את דעתה.

"אל תסתכלי עלי ככה הרמיוני, את יודעת שזה לטובתכם וביטחונכם. אין לי כל הנאה בלגרום לכם כאב כה גדול." אמרה מקגונגל הולכת אל עבר שולחן העבודה שלה במשרדה בהווגרטס. "אתם תיגשו לבחינות הסיום שלכם מאוחר יותר, כשהסכנה תחלוף." הוסיפה בפיזור נפש בזמן שהתיישבה בכיסאה.

הרמיוני הרגישה את הדמעות חונקות את גרונה, היא הפנתה את מבטה אל החלון בניסיון לטשטש את מצבה האמציונלי ממקגנוגל, אך ללא הצלחה.

"די, העלמה גריינג'ר," אמרה מינרווה מורידה את המשקפיים מאפה ומניחה אותן על שולחנה. "עברת את כל האירועים האחרונים ועכשיו את נשברת ? הרי זה רק עניין של זמן. חודשיים-שלושה במקסימום. כמה נורא זה כבר יכול להיות ?"

'נורא מאוד' חשבה בליבה הרמיוני.

"את מבינה אותי נכון ?" שאלה אותה מקגנוגל, הרמיוני השתהתה כמה שניות ואז הנהנה אל מקגונגל היהון יחיד בתחושת תבוסה. "זה יעבור יותר מהר ממה שאת חושבת, אני מבטיחה לך."

חודשיים כבר עברו, אך היציאה מן 'הכלא' עדין לא נראתה באופק.

הרמיוני הרגישה את עינייה מבקשות להיעצם, לנוח מעט.

היא התלבטה האם להיכנע להן או לא בידיעה שאם תאפשר להן להיעצם יפיעו במוחה שוב התמונות הנוראות מהמלחמה, או פחדיה לגבי העתיד, לגבי וולדרמוט.

היא ידעה שהוא החשש היחיד. כמעט כל אוכלי המוות כבר נתפסו ונשלחו לאזקבאן, והאמת היא שללא מנהיגם רובם היו חסרי השראה והכוונה לגבי אירגונם, או מטרתם ולא ידעו כיצד לפעול.

הרמיוני לא הרגישה שהם באמת מהווים איזה שהיא סכנה עבורה, אולי אז, ישר אחרי הכל, כשעוד אפפו אותם רגשי נקמה, אבל עכשיו ? הם חלשים מדי ומפוחדים מדי בשביל לבצע פעולה דרמטית כלשהי.

עיניה של הרמיוני שוב דרשו ממנה לעצום אותן ולהישכב במיטה.

אבל היא לא יכלה לעשות זאת.  כבר שבוע שלם שלא ישנה בו יותר מארבע שעות, מתעוררת בכל פעם שעצמה עין מפני הזוועות שעלו בדמיונה.

היא הסתכלה שוב אל עבר מיטתו של מאלפוי.

הוא שכב על המזרן עם פניו אל מול התקרה, ישר כקרש, לא זע ולא נע.

בהתחלה, כשרק נכנסו אל 'הכלא' הוא היה מתעורר בצרחות גם כן. מבקש סליחה מאביו, מאימו. צורח לוולדרמוט שיחוס על חייהם, ועל חייו שלו.

הרמיוני הייתה מנסה להעיר אותו, אך ללא הצלחה. אז היא פשוט הייתה מלטפת לו את הראש עד שנרגע לאט לאט. לפעמיים תנועת הליטוף הייתה כל כך מרגיעה כשלעצמה שהייתה מניחה את ראשה לצד ראשו ונרדמת גם כן.

לאט לאט זה נהפך כמעט הרגל, באמצע הלילה כשאחד היה צורח השנייה הייתה מגיעה למיטתו ומרגיעה, ולהפך. לבסוף נכנסו יחדיו מתחת לשמיכה וישנו. היה משהו מרגיע בנוכחותו של אחר.

ובבוקר היו פשוט קמים ומתעלמים מקיומו של השני. לא חולקים אף לא מילה, אפילו לא ברכת בוקר טוב.

אך כבר מזה שבועיים שלא ניהלו את הריקוד הזה בין מיטותיהם. 

הרמיוני הרגישה קצרת נשימה, כאילו בעוד רגע יגמר כל האוויר בחדר והיא תגווע לאט לאט ותמות.

היא הסתכלה עוד רגע קט על מיטתו של מאלפוי ואז בהחלטה אימפולסיבית חזרה להתבונן במרקע השחור מהחלון בעקשנות.

אך סקרנותה גברה עליה, וגם העייפות. היא הסתכלה על דראקו שוב.

ישר כפסל, כמעט כאילו אינו נושם. היא חידדה את מבטה, ניסתה להבין מה עובר לו בראש כרגע על ידי כיווץ עיניה.

פתאום, ללא כל רעש, דראקו סובב את מבטו אליה. הרמיוני נבהלה מן השינוי הפתאומי, והובכה שנתפסה מתבוננת בו, אך לא הפסיקה ליישר את מבטה אליו.

ובתנועה לא מאומצת, כאילו כבדרך אגב הזיז דראקו את השמיכה בצורה שהזמינה את הרמיוני אל מיטתו, והחזיר את מבטו את התקרה.

בהליכה כנועה היא התקרבה לאט לאט אל מיטתו של דראקו, אך עצרה רגע לפני שנכנסה אל מתחת לשמיכה.

היא נשכבה לצידו, כאשר ידה אופפת מעט את ידו שלו, מיישרה מבט אף היא התקרה.

ואז לחשה "תודה." עצמה עינייה ונרדמה.

		הפרק הבא