בית המסתור

קרני שמש נכנסו בין עפעפיה של הרמיוני והעירו אותה בכוחניות.

היא עצמה את עינייה בעקשנות, כאילו תוכל לנצח את השמש ולגרום לה לרדת חזרה מטה ולהחזיר את הלילה.

לאחר מספר דקות וויתרה על עקשנותה ופקחה עיניים.

היא עשתה חצי סיבוב במיטה וגילתה שדראקו כבר לא שם.

היא התיישרה על גבה, עוד שכובה על המזרון, ונאנחה כאשר היא מניחה יד אחת מעל הראש שלה.

"הרמיוני." 

הרמיוני סובבה את ראשה אל כיוון הדלת, פאדמה פאטיל עמדה שם מחזיקה ביד אחת את קורת הדלת.

"את צריכה לרדת, מקגונגל כאן." אמרה פאטיל ונעלמה למסדרון.

'מקגונגל?' חשבה הרמיוני. הרי מקגונגל לא הגיעה לבקרה אף לא פעם אחת בכל מהלך החודשיים האחרונים. אף אחד למען האמת.

הרמיוני ידעה מה קורה בעולם החיצון רק בזכות ביל שהיה מספר לה בסוד כאשר היה מביא להם אוכל לבית המסתור.

הרמיוני התרוממה מן המיטה ובזריזות ירדה במדרגות.

היא כבר שמעה קולות בוקעים מן הסלון כשהחליטה להיעצר ולחדול ממרוצתה.

היא נשמה נשימה עמוקה ונכנסה בקצב עדין ורגוע אל הסלון. 

"שלום מינרווה." אמרה הרמיוני, מודעת לכך שכל הנוכחים בחדר שמו לב שהיא קראה לה מינרווה לא מקגונגל, או פרופסור.

"העלמה גריינג'ר. יופי, אין לנו הרבה זמן." מינרווה אמרה, מתרוממת מן הכורסא עליה ישבה ויוצאת מן הסלון כאשר תנועתה הזריזה וההחלטית עושה מעט רוח על פרצופה של הרמיוני.

הרמיוני עקבה אחרי מקגונגל במורד המדרגות עד שהן מגיעות אל המרתף.

מקגונגל מסתובבת אל הרמיוני ומגישה לה קופסא.

"מה זה ?" שאלה הרמיוני.

"אוי למען מרלין גריינג'ר, זאת לא פצצה. תפתחי את זה." מנחה אותה מקגונגל.

הרמיוני מביטה בקופסא לרגע, ומתחילה לפתוח אותה.

"טלפון ?"

מקגונגל מהנהנת. "יש לך, לפוטר ולרון. הם חד פעמיים ובלתי ניתנים לאיתור." מסבירה מקגונגל.

"חשבתי שאסור לנו לדבר אחד עם השני. לא דיברנו חודשיים. אילולא ביל לא הייתי אפילו יודעת אם הם בחיים."

כל תקשורת בין השלושה נאסרה בהחלט בשניה שנכנסו אל בתי המסתור. כל אחד בבית משלו.

"כן העלמה גריינג'ר, זה נכון. ושלושתכם התלוננתם על כך בלי סוף. לכן החלטנו לאפשר לכם לדבר אחד עם השני."

הרמיוני החזיקה את הטלפון בידה, מקרבת אותו אל ליבה.

היא הסתכלה על מקגונוגל וזו החזירה לה בחיוך חם.

"קדימה, למה את מחכה ?" שאלה אותה מקגונגל.

להרמיוני התפרס חיוך רחב על פניה והסתובבה במהירות כדי לחזור על עקבותיה בחזרה למעלה.

"העלמה גריינג'ר ?" עצרה אותה מקגונגל, הרמיוני הסתובבה אליה. "לבטחני שאת מבינה שאינך יכולה לספר על כך לאיש." אמרה לה מקגונגל, בוחנת את מבטה.

"כן פרופסור. כמובן." הרמיוני הסתובבה כדי לעלות במעלה המדרגות אך נעצרה והסתובבה שנית אל מקגונגל. "פרופסור, אם לא אכפת לך שאני שואלת, למה דווקא טלפון ?"

מקגונגל חייכה אליה. "ובכן גריינג'ר, אם יש דבר שאנחנו בטוחים בו, זה שתומכי וולדמורט אינם מבינים בעניינים מוגלגים. יהיה להם הרבה יותר קשה להתחקות אחריכם כך." 

הרמיוני הנהנה אליה את ראשה בהבנה ועלתה למעלה, מחביאה את הטלפון בכיס הג'קט שלה.

"ובכן גריינג'ר, מה היה כל כך דחוף שזיכה אותך בביקור על ידי הפרופסור האהובה השלך ?" 

דראקו חיכה להרמיוני על יד מדרגות המרתף שעון על אחד הקירות. הוא שאל אותה זאת כמעט בלי התעניינות, מבלי אפילו להביט בה.

הרמיוני הלכה בנחישות קדימה על מנת לעקוף אותו אבל הוא חסם את המסדרון בידו מיישר אליה מבט בוחן.

"זה לא עינייך מאלפוי." סיננה אליו הרמיוני תחת שינייה, וכשלא זז ממקומו הוציאה את שרביטה בזריזות 

"פואגוזמטריה" קראה והיד של דראקו הרגישה לו כאילו היא נשרפת עד לשלד עצמותיה.

הוא הסיר את ידו מן הקיר של המסדרון במהירות מקרב אותה אל בית החזה שלו ומחזיק בה.

הרמיוני ניצלה את ההזדמנות ועקפה אותה אל עבר המדרגות למעלה.

היא עלתה עד לעליית הגג שם התיישבה על ארגז ישן ומאובק.

בהתרגשות פתחה את הטלפון ובאה להתקשר אל רון אבל לפתע נבהלה. היא לא שמעה את הקול שלו כבר חודשיים. ולמעשה, מאז מה שקרה בחדר הסודות הם לא דיברו יותר מדי.

היא התחרטה ונכנסה אל פרטי הקשר של הארי ולחצה על הכפתור הירוק ולאחר מכן מניחה את הטלפון על אוזנה.

ולאחר מספר צלילים אחדים היא שמעה קול מוכר.

"הרמיוני!"

חיוך ענק התפרס להרמיוני על הפנים

"הארי.. אוי אתה נשמע נפלא!"

"לא, אני נשמע נורא. אני לא ישן בכלל, מניח שגם את." אמר הארי. הרמיוני הופתעה מכמה רגילה השיחה שלהם נשמעת כבר בהתחלה. כאילו הם לא כלואים בבתים שונים.

"כן. אני לא ישנה טוב." אישרה הרמיוני, אך פתאום התפרץ למחשבתה דראקו והלילות שחלקו ביחד.

"מה שלומך חוץ מזה ? אתה בסדר ?" שאלה בזהירות.

"אני בסדר גמור. הכי בסדר שיכול להיות במצבנו. מה איתך ?" ענה לה הארי, ונשמע כן להחריד, כאילו הוא באמת בסדר.

"אני גם הארי." שיקרה לו הרמיוני.

הארי ידע להרגיש זאת והשתררה דממה ביניהם, כאילו חיכה לה שתהיה מוכנה.

"הארי?" שאלה הרמיוני בקול חלוש.

"כן ?" ענה לה הארי, והיא יכלה לדמיין את פרצופו כל כך טוב עד שהאמינה שאם תעצום את עיניה ותפקח אותן מחדש הוא יהיה פה, איתה.

"אתה חושב שאי פעם נפסיק לפחד ממנו ?" 

הארי שתק, גם הרמיוני שתקה. 

הם נשארו בטלפון כמחצית השעה, שותקים יחדיו.

"לא. אני לא חושב שאי פעם נפסיק לפחד ממנו." אמר הארי לבסוף.

הרמיוני הרגישה את הדמעות עולות בתוך עיניה וחונקות את גרונה. היא ריחמה על עצמה. היא ריחמה על הארי. על רון. על כל מי שהפחד הפך אצלו דייר קבוע ומוכר.

"אבל לאט לאט, נפחד ממנו פחות." לחש לה הארי. "רק עוד קצת הרמ', אנחנו כמעט בסוף. ואז נהיה ביחד ואת תראי שנפחד פחות." 

הרמיוני הוציאה אנחה גדולה, משחררת את כל האוויר שאגרה לעצמה לעת צרה.

"כן, בקרוב."

שאר היום התנהל בעצלתיים. 

נמרח לעיתו בפעולות רגילות להחריד.

התאומות פאטיל עיינו כל היום במגזינים, הרמיוני שנאה אותם ולו רק בגלל שביניהן לא הפרידו בזמן שהיא הייתה רחוקה מכל אדם אשר היא יכולה לקרוא לו משפחה.

ונוויל עבד במרתף עם הצמחים שהביא. הרמיוני חשבה שלפחות נוויל יהיה לה לחבר כאן, במיוחד בשל העובדה שגם הוא הופרד מאהוביו, אבל נוויל העדיף את הצמחים על פניה.

האריס דיגבון, עובד צעיר במשרד הקסמים שהצטרף אל המסדר רק בשנה האחרונה והיה מבוגר מהם בכמה שנים ספורות נמנם על הספה בסלון.

דראקו עשה אלוהים יודע מה למעלה וקינגסלי שאקלבולט, שהיה שומר של בית המסתור, ישב על אי במטבח וצפה בחלון.

השגרתיות העלובה הזו הוציאה את הרמיוני מדעתה.

כאילו זה רגיל שהם כאן, חיים את חייהם בעליבות משתקת, ללא היכולת לצאת ולהיות עצמאיים בעולם.

הרמיוני נכנסה למטבח ולקחה לעצמה כוס מים.

היא נשענה על השיש ובהתה קצת בקינגסלי.

"איך המרגש היום מר שאקלבולט ?" שאלה אותו ולקחה לגימה מן המים שלה.

"היום המרגש הוא שזה קרוב לקיצו. נעשו הרבה פחות קסמים שחורים בשלושה ימים האחרונים."

כל יום קינגסלי היה מעביר את יומו על האי במטבח, בוהה דרך החלון בשמיים ואומר מה הם מבשרים.

הרמיוני, ששנאה ניבוי עתידות וכל דבר המזכיר זאת התרגזה מהתמדתו של מר שאקלבולט ומאמונתו העיוורת שהשמיים יבשרו לו מה עתיד לבוא.

"סלח לי מר שאקלבולט, אני לא מתכוונת להיות גסת רוח, אך אם תוכל אולי להסביר לי, כיצד ה.. 'מרגשים' האלו שאתה מדבר עליהם נגלים אליך ?"

שאלה הרמיוני בעוד היא מתקרבת אל האי ומניחה עליו את כוס המים שלה.

"קסם הוא דבר חזק מאוד העלמה גריינג'ר, אם את חושבת שהשמיים ומערכות השמש והירח אינן מגיבות לו את תמימה." אמר קינגסלי מבלי להתיק מבטו מן החלון. ,,הקסם תמיד בסופו של דבר מתנקז מעלה, הוא עולה. בניגוד לשאר המעשיות בעולם, שנוהגות לרדת אל מתחת האדמה ולהיעלם. להירקב לאיטן ובסוף לא להשאיר סימן."

"קסם תמיד עולה למעלה?" שאלה בשקט, רק לעצמה.

"לאן עוד הוא יכול ללכת ?" היישיר אלי קינגסלי את מבטו ששמע את שאלתה.

הרמיוני הסתכלה אליו בחזרה עד שהוא מאס בה וחזר להתבונן על החלון.

הרמיוני חיקתה אותו והסתכלה גם היא.

היא לא ראתה כלום.

אלו היו סתם שמיים.

לא מבשרי בשורה ולא נושאים נבואה.

'קסם תמיד עולה למעלה' חשבה שוב.

"גם את ?"

הרמיוני הסתובבה, דראקו עמד בדלת מסתכל בה בזלזול.

"אני לא מאמין שגם את נפלת לשטויות האלה של 'שמיים מבשרי בשורה'. " אמר ופתח את המקרר המוגלגי והוציא משם קופסת אוכל שגברת וויזלי שלחה להם.

"באמת גריינג'ר, אמנם כל השנים לא סבלתי אותך, אבל אף פעם לא חשבתי אותך למטורללת חסרת היאחזות במציאות."

קינגסלי נופף את שרביטו בהינף יד מהיר והטיח את דראקו בקיר שמאחוריו.

"אל תהיה כפוי טובה מאלפוי, זכור את מקומך כאן בבית הזה." אמר לו וחזר להביט דרך החלון.

דראקו החמיץ את פניו בכעס, זרק את קופסת האוכל על השיש ויצא מהחדר ברוגז.

"זה היה די אדיר." צחקה הרמיוני אל קינגסלי.

"אני מתאפק כבר חודשיים, לכל אחד יש הגבולות שלו." חייך אליה קינגסלי וקרץ לה.

היא התרצתה מן השיחה שלהם, זו הפעם הראשונה שהרגישה שחייכה באמת בכל החודשיים האחרונים.

היא חזרה להביט בחלון, אמנם היא הסכימה עם מאלפוי שהם אינם מבשרי בשורה,

 אבל הם כן הרגיעו אותה ונתנו לה רגעי חסד של שקט.

הרמיוני התעוררה במיטתה באמצע הלילה,

דראקו עמד מעל מיטתה.

"זוזי קצת גריינג'ר." אמר לה.

הרמיוני מעט כעסה על כך שעד שנרדמה מאלפוי העיר אותה, אבל זכרה את ההסכם שלהם. 

לתת מקום מבלי להחליף אף לא מילה אחת.

אתמול הוא נתן לה מקום, הלילה היה תורה.

היא זזה מעט ופינתה לו מקום מתחת לשמיכתה, מאלפוי בתגובה מיהר להיכנס.

"לעזאזל מאלפוי הרגליים שלך קפואות." רטנה הרמיוני למגע רגליו של דראקו מתחת לשמיכה.

"כן מצטער, הלכתי יחף קצת בבית עד שהחלטתי לבוא הנה." אמר מסתובב על צידו עם פניו אליה ועוצם את עיניו.

הרמיוני, ששכבה על גבה, הזיזה את ראשה לכיוונו והסתכלה בו, כאשר הרגישה שהגזימה בכמות הזמן שהיא הקדישה לפעולה זו ושעוד מעט ירגיש את מבטה ויפקח את עיניו החזירה את עיניה אל התקרה.

"אתה באמת צריך להוקיר תודה שאתה כאן אתה יודע." אמרה פתאום.

היא לא ידעה למה, זה היה לחלוטיין מנוגד להסכם שלהם, אבל היא פשוט לא יכלה להתאפק.

דראקו פקח את עיניו, הרמיוני ידעה זאת מבלי להביט בו. היא הרגישה את מבטו עליה.

"לא הייתה לי אפשרות אחרת את יודעת." היא שומעת את קולו אומר.

הרמיוני התרגזה אל מול האמירה הזו.

"תחסוך ממני את התירוצים שלך מאלפוי." היא לוחשת אליו בכעס.

"אוקי." הוא אומר, עוצם את עיניו.

הרמיוני לא מצליחה להתאפק, היא מסתובבת אליו וטופחת בחוזקה על כתפו, דוחפת אותו אחורה.

"מהרגע שהגעת להוגוורטס, ילד בן 11 אתה בחרת את הדרך הזו, קראת לי בוצדמית, השפלת את רון, התעללת בהארי." לחישותיה של הרמיוני נעשו חזקות יותר. "אל תתרץ ותגיד שלא הייתה לך ברירה אל תעז אפילו-" דראקו חסם את פיה בידו משתיק אותה.

"את חייבת להיות יותר בשקט, כולם ישנים." לחש לה. היא רשפה אליו אש דרך עינייה והוא החליט להוריד את ידו מפיה מתגלגל על גבו.

"זה לא כזה פשוט גריינג'ר. מעולם לא היה לי כלום. אולי הייתי צוחק על וויזלי על עניותו, אבל אני תמיד הייתי העני ביותר. זה שאפילו אביו לא יאהב אותו אלמלא היה עושה בדיוק מה שהוא מורה לו."

הרמיוני חפרה את מבטה בו. הדם שלה עדין רתח.

"סיפור החיים העצוב שלך לא מספק לך סיבה מספיק טובה לכל מה שעוללת מאלפוי."

"לא אמרתי את זה, רק אמרתי שזה לא היה כזה פשוט. מבחינתי מעולם לא היה יכול להיות לי מקום ביניכם. תראי אותי עכשיו לדוגמא, אפילו שבסוף כן עזרתי ויצאתי נגד הלורד וולדמורט ואני כאן כבר חודשיים, אף אחד לא ניסה להחליף איתי מילה אחת."

"אתה באמת יכול להאשים אותנו ?" שאלה הרמיוני בזלזול.

"לא, אני מאלפוי. זה בדם שלי." הוא מיישר אליה מבט. "אתם לא כל כך שונים מאיתנו, גם לכם יש דעות קדומות."

הרמיוני שותקת. בולעת את רוקה וחושבת האם יש אמת בדבריו. דראקו החזיר את מבטו אל התקרה.

"אני לא מאשים אתכם. אני רק אומר שילד בן 11 צריך מקום בעולם, והוא יעשה הכל בשביל להשיג אותו. אני עשיתי הכל בשביל שיהיה לי איזשהו מקום לקרוא לו בית, איזשהם אנשים לקרוא להם משפחה." אמר דראקו בעודו ממשיך להסתכל על התקרה.

הרמיוני לעומתו המשיכה הסתכלה עליו.

הוא נכנס לעולם הזה בגיל כל כך צעיר, והייתה כנות כואבת במילים שהוא אמר עכשיו. ואומץ בפגיעות שהוא חשף בפנייה.

"אבל זה לא משנה. בסוף נשארתי בלי מקום, ובלי משפחה. וכשנצא מפה, אין לי מושג לאן אלך. אין לי לאן ללכת. אין לי אף אחד." 

הוא לא נתן את מבטו אליה, אבל הרמיוני יכלה להישבע שראתה בזוית העין שלו ליכלוכית של דמעה.

הוא סובב את פניו אליה, מתעשת על עצמו. "אם תספרי משהו מזה למישהו גריינג'ר, אני נשבע לך." הזהיר אותה והסתובב על צידו מפנה לה את הגב ועוצם את עיניו.

'כאילו מישהו היה מאמין לי שלמאלפוי יש לב' חשבה הרמיוני והסתובבה גם היא עם גבה אליו והלכה לישון.

הפרק הקודם		הפרק הבא