בית המסתור

הרמיוני העבירה שעות רבות בימים אלו בעליית הגג, שם היא יכלה לדבר בטלפון עם הארי מבלי שאף אחד ישמע אותה.

הם דיברו על הכל, ממזג האוויר המקפיא ועד שיתוף המידע הדל שבידיהם על מה קורה היום במשרד הקסמים.

"שמעתי את קינגסלי אומר להאריס שנרסיס פאלטון הולך להיות ראש משרד הקסמים החדש."

שיתפה הרמיוני את הארי בהתרגשות. 

"נרסיס פאלטון ? זה לא ההוא שהרג את מלומרנס ברחוב המוגלגי והציל שתי משפחות מוגלגיות שהיו שבויות?" 

מלומרנס היה ממקורביי וולדמורט ויצר בשבילו המון מפקדות בבתים מוגלגים.

במקרה הטוב היה הורג את המוגלגים ובזאת מסיים את הסיוט שנכפה עליהם,
במקרה הרע היה הופך את המוגלגים לעבדים ושפחות ומתעלל בהם על מנת לבדר את אוכלי המוות.

"כן זה הוא." אישרה הרמיוני.

"הוא ממש צעיר לא ?" התפלא הארי.

"כן, בן שלושים וארבע," אמרה הרמיוני. ,,אבל בעיניי זה דווקא טוב שיהיה מישהו צעיר. אתה לא חושב ?" שאלה אותו בהתעניינות.

הארי שקט, התלבט.

"אני לא יודע. מצד אחד כמובן שאני מבין למה את חושבת כך, ויש בי נטייה להסכים, אך מצד שני אני חושב שצריך קוסם חזק. כזה שמכיר את ההיסטוריה ואת כל הנפשות הפועלות בפרשייה הזאת."

הרמיוני נאנחה. "הבעיה שכמעט כל מי שעונה על הקריטריונים האלו מת."

הארי שקט שנית.

"הרמיוני ?" שאל לפתע, בקול מחודש.

"ממ ?" ענתה הרמיוני כמו מתעוררת משינה.

"מתי את הולכת לדבר עם רון ?" שאל אותה בזהירות.

הרמיוני האדימה. היא עדין לא דיברה עם רון אף לא מילה אחת.

"אני לא רוצה להתערב לכם או משהו.." התנצל הארי ,,זה פשוט ש.. רון יודע שאנחנו מדברים.. ואני חושב שזה מציק לו שאת לא מדברת איתו.." אמר הארי בקול מהוסס

"ובכן, אם זה מציק לו הוא מוזמן להתקשר אלי הארי." ענתה בהחלטיות לטלפון וניתקה את השיחה.

'רון הזה' חשבה לעצמה. 'תמיד שולח אנשים אחרים בשביל הדברים שלו.'

היא ירדה למטה בזריזות, נרגזת וכעוסה עוד, ובמרוצתה העצבנית לא שמה לב ונתקלה בדראקו.

"אח גריינג'ר לאן את רצה לעזאזל !?" אמר דראקו בזמן שהוא משפשף את ראשו.

"סליחה, לא שמתי לב." התנצלה הרמיוני.

"כן ? טוב אז כדאי שתשימי לב, לא רק את גרה כאן." אמר דראקו והלך תוך כדי שהוא נתקע בכתפייה בכוונה.

לא היה צריך עוד הרבה בשביל לשלוח את הרמיוני אל מעבר לקצה, והדחיפה של דראקו הייתה בדיוק מה שהיה חסר.

"אימפדימנטה-" "אקספליארמוס!" קרא דראקו לפני שהספיקה הרמיוני לסיים את קסמה ולשלוח אותו בהטחה חזקה על הקיר.

היא הביטה לאיפה ששרביטה הועף בזעזוע ואז הביטה בדראקו, הוא עוד היה בתנוחת כישוף וכשפגש את עינייה התיישר הביט בה עוד שניה ואז הוסיף להסתובב וללכת.

"מה קרה כאן ?" שאל דיגבון והפתיע את הרמיני שהסתובבה אליו בבהלה.

"כלום, מאלפוי. זה הכל." הסבירה הרמיוני כשהיא מסדרת את שערה חזרה אל מאחורי אוזניה.

דיגבון הנהן בהבנה. "עוד מעט נעוף מפה ואז לא נצטרך לראות אותו יותר לעולם." ניסה לעודד אותה.

הרמיוני חייכה אליו חיוך קלוש, מקווה בליבה שבאמת עוד מעט תצא מפה.

"בוצדמית….בוצדמית…. הדם שלך צריך להישפך…..את… וכל החברים המלוכלכים שלך…. אי אפשר להרוג אותי….."

"לאאאאא !!!!!!!!!!" הרמיוני התעוררה בבהלה והתיישרה במיטתה.

מנסה להסדיר את נשימתה.

ההבנה שזה היה רק חלום מתחלחלת לאיטה במורד גופה ומרגיעה את הדופק שלה.

היא לגמה מכוס המים שהייתה מונחת ליד מיטתה.

נושמת עוד נשימה עמוקה ומסתכלת לכיוון החלון. ירח מלא.

ליבה ישר הצטמק בכאב כשחשבה על רמוס לופין, אותו איבדו בקרב בהוגוורטס.

היא הטיחה ראשה לאחור ופגשה בכר הרך מידי שחיכה לה.

היא הוציאה אנחת רטינה מפיה.

היא חזרה להתיישב במיטה, אוספת את שערה בחזרה לפקעת מאולתרת לאחר שהתפרע במהלך התפתלותיה במיטה.

היא הרימה את מבטה ופגשה במבטו של דראקו ששכב במיטתו. זעקתה כנראה העירה אותו.

אך הרמיוני בעקשנותה סירבה לישון את הלילה הזה עם דראקו. היא נשכבה חזרה במיטתה, מפנה לו את גבה ועוצמת את עינייה.

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

"הארי !!!!" הרמיוני התעוררה שוב, מזיעה במיטתה בבהלה. היא חלמה את זיכרונה מהתעללותה של בלקטריס לסטריינג' . שקראה בחוסר אונים בשמותיהם של אהוביה.

היא הורידה ממנה את השמיכה שלהרגשתה ניסתה לחנוק אותה ונשמה בקצרות.

צעדים נשמעו בכיוונה

דראקו נכנס למיטתה.

"עקשנית.. היית צריכה לבוא אחרי החלום הראשון." רטן אליה בעודו נשכב ועוצם את עיניו

עיניה התמלאו דמעות. היא לעולם לא תישן עוד כמו שצריך ? היא לנצח תחוש בפחד ואיימה גם במיטתה המוגנת ?

קצב ליבה של הרמיוני התחזק ונמהר עד שהיה נדמה לה שליבה הולך להתפרץ מתוך החזה שלה.

נשימותיה היו קצרות והיא חשה שהן מתקצרות יותר מרגע לרגע

למשמע קול יבבותיה החנוקות פקח דראקו את עיניו וראה את הרמיוני תוקעת מבטה בתקרה כאשר דמעות זולגות מעיניה.

הוא התקרב אליה עם גופו, מכריח אותה להסתובב על צידה ומחבק את מותניה כאשר הוא נצמד אליה מאחור. 

הוא עוטף אותה עם ידו בחוזקה ורגליו מתערבבות עם רגליה, הוא הניח את ראשו בשקע צווארה.

"מה את חושב שאתה עושה ?" נבהלה הרמיוני, מתנגדת לו בגופה.

"את עוברת התקף חרדה, לחץ של גוף אל גוף ישחרר אצלך אוקסיטוצין וזה יפחית את רמת הקורטיזול שלך. זה יעזור לך להירגע. את תראי. רק תתני לזה כמה רגעים." הסביר דראקו כשהוא מחזק את אחזיתו בה בעקשנות.

הרמיוני חדלה להדוף אותה ואיבנה את עצמה בתגובה למגע גופו.

"פשוט תעצמי עיניים ותנסי להירגע, לקחת נשימה עמוקה. לאט לאט תרדמי." לחש דראקו ברוגע אל אוזנה.

הרמיוני הקשיבה ולקחה נשימה עמוקה. מרגישה איך כל גופה מתמלא בחמצן.

היא עשתה זאת עוד מספר פעמיים עד שעיניה גברו עליה ונעצמו. 

האור הראשון של הבוקר חדר אל החדר והעיר את הרמיוני. היא פקחה את עיניה באיטיות.

מוחה עוד רדום וישנוני.

כשפתאום שמה לב שהיא עדין בין זרועתיו של דראקו, רק שבשונה מליל אמש ידיה חיבקו את ידיו שאחזו בה.

היא הזיזה ממנו את הידים בזריזות ודחפה אותו ממנה.

"לעזאזל גריינג'יר, לא מעירים ככה בן אדם." רטן דראקו והסתובב אל הצד השני וחזר לישון.

המומה הרמיוני התרוממה ממיטתה ויצאה מן החדר.

היא הלכה למקלחת ופתחה את ברז המים החמים באמבטיה.

בזמן שחיכתה שהאמבטיה תתמלא היא השעינה ידיה על השיש של הכיור מול המראה. מביטה בעצמה.

המוח שלה היה מעורפל, וחוסר נוחות הייתה נוכחת בה.

היא ישנה מחובקת עם דראקו מאלפוי. לא סיטואציה שאי פעם דמיינה שתקרה לה.

'הלילות האלה חייבים להפסיק' חשבה לעצמה.

פתאום נתקפה בהלה על אם הארי או רון אי פעם יגלו שהיא מבלה את לילותיה עם מאלפוי במיטה.

אפילו אם זה רק כדי לישון.

היא הורידה את בגדיה במהירות ונכנסה אל האמבט החם ומעלה האדים.

היא אספה את שערה מעלה ושמה מגבת מתחת לצווארה לפני שהשעינה את ראשה על מעקה האמבט.

היא עצמה את עיניה ונשמה באיטיות.

"סליחה גריינג'ר, רק צריך את מברשת השיניים שלי." דראקו פתח את הדלת במפתיע ונכנס אל החדר.

"מאלפוי ! צא מכאן!" זעקה הרמיוני מקפלת את רגליה שנחו מחוץ לאמבט אל גופה בניסיון להסתיר כמה שיותר מעצמה.

"תראי גריינג'ר, זה לא שמעניין אותי איך את נראת ערומה." גיחך אליה דראקו, וממש לפני שסגר את הדלת הסתובב ואמר "אמנם את בחורה די יפה, אבל את לא בדיוק הטיפוס שלי." וסגר את הדלת אחריו.

הרמיוני המופתעת מכך שדראקו מאלפוי קרא לה 'די יפה',  ליחששה בהיסח דעת לחש חזק יותר על הדלת כדי שאף אחר לא יפתיע אותה במקלחת והניחה את ראשה שוב לאחור, בניסיון להירגע.

הרמיוני ירדה לאכול משהו קטן לארוחת בוקר וגילתה את ביל במטבח, הוא בדיוק הביא להם מצרכים וקצת בישולים של אימו.

"ביל!" קראה הרמיוני וניגשה לחבקו.

"הרמיוני." חייך אליה ביל ואסף אותה לחיבוק. "מה שלומך ?" שאל אותה כאשר הרחיק אותה ממנו אך ידיו עדין אוחזות בכתפייה.

"משתגעת. מתה לצאת מפה." אמרה הרמיוני בנדנוד ראש, מסמנת לו שהיא כבר על סף היכולת שלה.

"אז שום דבר לא השתנה מהפעם האחרונה שראיתי אותך בעצם ?" אמר לה בהלצה ביל עם חיוך על פניו.

"כלום ושום דבר." אמרה הרמיוני והלכה להוציא לעצמה עם צנצנת הקפה. "אתה רוצה גם ?" שאלה מבלי להסתובב אליו.

"לא, לצערי אני חייב ללכת. אבל אני שמח שיוצא לי לראות אותך." אמר לה ביל. ,,רציתי להביא לך משהו."  הוסיף בלחישה.

הרמיוני הסתובבה אליו והתקרבה אליו בשקט. "מה?" שאלה אותו.

הוא הוציא ממעילו כשהוא בודק תוך כדי שאף אחד לא נכנס אל המטבח את עיתון הנביא היומי. "הנה, חשבתי שתרצי לדעת קצת מה קורה." הרמיוני לקחה מידיו את העיתון בהתרגשות.

"ואל תדאגי, ריטה סקיטר פוטרה מהעיתון." גיחך אליה, הרמיוני הצטרפה לצחוקו הקל.

"טוב עכשיו אני באמת חייב ללכת." אמר ביל והניח את תיקו על כתפו. "תמסרי להארי ורון דרישת שלום חמה כשאת מדברת איתם ממני בסדר ?"

הרמיוני הנהנה בנחרצות ובנקישת אצבעות קלה ביל נעלם מן המטבח משאיר את הרמיוני לבדה.

היא החביאה את העיתון מתחת לחולצה והלכה לסיים להכין את הקפה שלה.

"בוקר טוב העלמה גריינג'ר." 

"בוקר טוב מר שאקלבולט." ענתה הרמיוני מחייכת אליו לבוקר טוב.

"ישנת טוב הלילה ?" שאל אותה כשהוא תופס את מקומו הקבוע על יד האי.

הרמיוני משכה בכתפייה מסמנת לו שככה - ככה .

"בקרוב, בקרוב נצא מפה." אמר, ספק לה ספק לעצמו.

הרמיוני חייכה חיוך קטן "כן, בקרוב." הסכימה.

היא לקחת את כוס הקפה שלה איתה ועלתה למעלה אל עליית הגג.

ניקוי משרד הקסמים

לאחר תפיסה מוצלחת של כ-32 אוכלי מוות שהתחבאו בבית מסתור בפרברי לונדון,
תומאס רייפנקלר שהנהיג את המהלך, נמצא בראש רשימת הסקרים לתפקיד מנהל -

מחלקת המיסתורין החדש.

רייפנקלר אשר בילה את זמנו בהודו במהלך המלחמה האחרונה מבטיח כי הוא  חזר

על מנת לתת שורש באנגליה ובהנהגת עולם הקסמים בפרט.

אך יש אלו המעלים חששות והסתייגויות מאמירה זו של רייפנקלר.

סיבת עזיבתו של רייפנקלר בשנת 2007 היא תעלומה לציבור, אבל יש שלל השער-

ות חלקן הזויות יותר וחלקן פחות.

מקור אנונימי מוסר למערכת העיתון שלנו כי רייפנקלר עשה עסקאות בלתי חוקיות ל-

פני פרוץ המלחמה בתוך משרד הקסמים ומשאיר אותנו  להניח  שכשהעניינים  החלו

'להפוצץ' מה שנקרא, רייפנקלר ברח להודו עד שהכל יגמר.

תאוריה נוספת שהועלתה היא רומן בין רייפנקלר לבין  אישתו  של  רופוס  סקרימג'ר,

רות סקרימג'ר. כשסקרימג'ר עלה במקום פאדג' לתפקיד שר הקסמים נודע לו אודות

הרומן בין השנים ורייפנקלר נאלץ לעזוב.

בכל אופן, שמועות או שמועות. מר רייפנקלר עושה רבות על מנת לזכות באמון הציבור

מחדש ומנהיג מאבק מחושב ועיקבי באוכלי המוות שעוד נותרו חופשים.

                                                                       כתב : שיימוס פיניגן

"שיימוס פיניגן ?" קראה בקול הרמיוני

"גריינג'ר ? עם מי את מדברת כאן ?" 

הרמיוני הסתובבה בבהלה מחביאה במהירות את העיתון מתחת לרגליה.

דראקו מאלפוי עמד בפתח הדלת של עליית הגב תולה בה את מבטו העיקבי.

"מאלפוי !" נאנחה. "לא לימדו אותך לא להתגנב לאנשים מאחורי הגב ?" סיננה אליו בארסיות.

"לא, למעשה זה בדיוק מה שלימדו אותי לעשות." גיחך אליה דראקו ולקח כמה צעדים פנימה אל תוך החדר.

הרמיוני נעמדה ולקחה גם היא כמה צעדים קדימה בתקווה שזה יגרום לו לעצור ולא להיכנס עוד לפנים החדר, היא חששה שיראה את העיתון.

"כמובן, כצפוי למאלפוי." אמרה בחישוק שיניים, משלבת את ידיה על החזה.

"לוציוס מאלפוי אף פעם לא מאכזב." אמר דראקו פורס את ידיו כמי שמנחה מופע.

"יופי. טוב לדעת. עכשיו אם לא אכפת לך, אני רוצה להיות לבד." אמרה הרמיוני, מקווה שישתכנע וירד למטה.

"אוקי, אז את יכולה ללכת, כי אני נשאר כאן." אמר מאלפוי בעודו נשכב על מזרון ישן ומאובק שהיה על הרצפה.

"מאלפוי ! אני הייתי כאן קודם." קראה הרמיוני בכעס אליו מתקרבת קצת לכיוונו.

"נו באמת ! את כאן כבר ימים שלמים. לפני ההתאהבות שלך בעליית הגג זה היה המקום שלי. אז נתתי לך כאן קצת זמן מרוחב ליבי," "כן אני בטוחה שהלב שלך ממש רחב." ליגלגה הרמיוני.

"הוא רחב, אבל לא מספיק בשביל לפנות לך עליית הגג." אמר דראקו, סיכל רגליו והניח את זרועו על עיניו.

"אתה יכול לישון בחדר, למה אתה צריך לישון פה !?" זעמה עליו הרמיוני.

"אני לא ישן, אני חושב. בשביל זה אני צריך שקט." ענה לה ברוגע מרגיז.

"כן טוב אני צריכה פרטיות !"

"למה את צריכה פרטיות גריינג'ר ?" שאל אותה בהתגרות כשהוא מסית את ידו מן עיניו "את נוגעת בעצמך כאן ?"

הרמיוני התאדמה בין רגע.

"תשתוק מאלפוי ולך מפה !" צעקה עליו הרמיוני מוציאה את שרביטה עליו.

"וואו אז זה נכון ? אם את כל כך מתרגזת זה חייב להיות." צחק דראקו.

"אני מתרגזת כי אתה מרגיז." ענתה בשאט נפש.

"אני יכול לעזור לך את יודעת, אני טוב בזה. ממש." התיישב דראקו כאשר הוא משעין את ידו האחת על הברך.

הרמיוני הייתה המומה מזה שדראקו מאלפוי מציע לרדת לה.

"האמת, כשאני חושב על זה, אורגזמה היא באמת מה שאת צריכה עכשיו בשביל להשתחרר." אמר דראקו כשעיניו נראות להרמיוני כמעט מפלרטטות.

"אני בחיים, אבל בחיים, לא אתן לאוכל מוות לגעת בי." אמרה הרמיוני בנימה מסוכנת ומלגלגת, מקרבת את שרביטה עוד יותר אל גופו.

עיניו כבו. הוא נעמד בבת אחת מתקרב לשרביטה עד שהוא פוגע לו בבית החזה, ממש בלב.

"את מצטערת שלא השארתם אותי למות בהוגוורטס ?" אמר לה בשקט חירשי.

הרמיוני לא הצליחה להוציא הגה מפיה, רק הסתכלה לו עמוק לתוך העיניים.

"נו, תגידי את זה. תגידי שהיית מעדיפה שאני אמות." לחץ עליה דראקו.

"תגידי שכל מה שאת רוצה לעשות עכשיו זה לשלוח בי אברה קדברה." המשיך.

"תגידי שאת חושבת שאני עלוב ושאין שום סיבה שאחייה את הקיום האומלל שלי!" קולו התחזק ממשפט למשפט.

"תגידי שאת שונאת אותי ושאת שונאת שאני כאן!" אמר תופס ביד שאחזה בשרביט ומושך אותה עוד יותר אל חזו ככה שהשרביט כבר ממש דוקר אותו.

"תגידי שקיבלתי הורים כמו שקיבלתי כי אנחנו ראויים אחד לשני, כי אנחנו זבל אנושי !" צעק לה כבר כמעט לתוך האוזן.

"תגידי שלא ריחמת עלי יום בחייך, שאת חושבת שכל מה שקיבלתי הגיע לי, שלא הגיעה לי המחילה שהמסדר נתן לי!" אמר כשהוא אוחז בראשה מושך אותה קרוב אליו כדי שיוכל לדבר אל תוך האוזן שלה.

"תגידי את זה כבר תגידי !" צעק.

"אני שונאת אותך ולא ריחמתי עליך יום בחיי !" קראה הרמיוני דוחפת אותו ממנה.

נוצר רגע של דממה. הרמיוני התנשפה, ליבה השתולל בתוך החזה והיא הסתכלה על דראקו מזועזעת.

"כולנו אנשים רעים כשאנחנו חושבים שלמישהו מגיע שיהיו רעים אליו." אומר לה בשקט דראקו, מסדר את חולצתו ויוצא מן החדר.

הפרק הקודם		הפרק הבא