האיחוד

איימי פקחה את עיניה לאיטה.

היא ראתה רק ערפל לבן מתאבך.

היא גיששה בידיה סביבה, אך לא ראתה דבר.

היא שמעה דלת נפתחת, ורגע לאחר מכן ראייתה הצטללה.

היא מצאה את עצמה בחדר גדול מאוד, קירותיו מצופים עץ מסוג כהה כלשהו שאיימי לא הכירה, הייתה אח קבועה בקיר, ארון זכוכית מלא רובים, ולוח עץ מלא בקולאז'ים של תמונות.

איימי הביטה במי שנכנס לחדר.

הוא היה איש גבוה ורזה, חיוור, בעל שיער שחור מוחלק לאחור ועיניים חומות נוצצות בחיוך נסתר.

איימי שמה לב שהיא לובשת רק כותונת לילה, והסמיקה.

"אני מצטער, הוד מלכותך, אבל האם המלך יואיל לקום? אנחנו צריכים אותו לישיבה." הוא קד.

מוחה של איימי נדמה להתפקע.

מה היא עושה פה? ולמה הוא קרא לה הוד מלכותך? ומי זה המלך?

השאלה האחרונה שלה נענתה כעבור רגע.

בחור מוצק ושרירי קם לידה.

איימי כמעט פלטה צווחה כשראתה שהוא בתחתונים.

האיש המסכן מילמל כמה דברים, חלקם גידופים.

איימי בחנה את הבחור שלידה.

הוא היה מפוסל היטב, שיערו היה בצבע דבש, ועיניו חומות כהות.

הוא היה שזוף, וכשהוא קם בהתנודדות...

הו, אלוהים.

כל גבו של הבחור המסכן היה מצולק.

אומנם כבר לא מדמם, אך מצולק לחלוטין.

"המ... בייב רות'... שניצל..." מילמל הבחור.

איימי שאפה אוויר בחדות.

זה היה מה שדן אמר, תמיד.

אבל איך זה ייתכן?

"המ, אתה... מורשה ללכת וזה. אנחנו כבר באים." חייכה באילוץ אל מי שהיה ככל הנראה משרת.

האיש הנהן בחיוך של הקלה, ורץ מהחדר.

"דן?" שאלה את הבחור שלידה.

הוא התעורר.

"כן... מי את?" פלט פיהוק גדול.

"אני איימי. אתה לא מזהה אותי?" שאלה איימי בתערובת של בלבול ותמיהה.

"איימי? אבל את לא נראית כמו עצמך..." מילמל דן-לא דן בפיהוק.

"מה הכוונה?" קימטה איימי את מצחה.

"את ג'ינג'ית ויש לך עיניים כחולות." כעת התעורר לחלוטין דן.

"מה?" שאלה בעיניים פעורות.

"כן..." ענה לה דן.

"אני צריכה מראה!" שאגה איימי.

"וגם אתה, אתה עם עיניים חומות ושיער דבש, ובן לפחות שמונה עשרה." אמרה כבדרך אגב לדן, שפער את עיניו.

"מה-מה?" שאל בחוסר אמון משווע.

"תמצא לי מראה, ואני אספר לך עוד." אמרה איימי בנימה של השוק השחור.

דן התכוון לרוץ מתוך החדר, אבל אז...

"אתה בתחתונים."

דן האדים מעט, ומיהר לחטוף ג'ינס וטי-שרט מהארון של מי שישן שם.

איימי נאנחה ומפתחה דלת נוספת, שם מצאה ארון מלא שמלות.

היא לקחה את השמלה הפשוטה ביותר שהייתה שם, שמלה בצבע שמנת עם שרוולים קצרים, ולבשה אותה.

דן חזר אל החדר, בידו מראה מרובעת וגדולה, שנראתה כאילו נעקרה מקיר.

"איך בדיוק... לא משנה, אני לא מתכוונת לשאול." הרימה איימי ידיים ולקחה את המראה.

היא בחנה את דמותה.

היא הייתה יותר גדולה בשנה או שנתיים מגילה הנוכחי, שיערה היה אדום, עיניה כחולות, ועורה בהיר.

"וואו." היא בהתה בהשתקפותה. היא סוף כל סוף הייתה יפה, לא הצפלונית עם העיניים הירוקות שנראות כמו מרקרים.

היא העבירה לדן את המראה, ובזמן שדן השתגע היא הרהרה.

לפתע היא נזכרה במשהו.

"דן! האיש הזה קרא לי הוד מלכותך, ולך הוא קרא המלך. זה אומר שאנחנו..." היא הביטה בעיניים גדולות בדן, אישוניה מתרחבים באימה.

"אנחנו נשואים." השלים דן בזעזוע.

"מלכי, מלכתי." נכנס לחדר אותו המשרת.

"בואו אחריי, יש לכם מדינה לנהל!" וא חייך חיוך עליז, לא מודע למבטי הפחד שהחליפו השניים מאחורי גבו בעודם הולכים אחריו.

הפרק הקודם