לוקווד ושות': הפגיון בשולחן המורה

לוקווד הנהן באיטיות. "יש בזה משהו, לוס," הוא אמר. "נגניב מבט בספריה בדרך לכיתה. נערוך שם מדידות. אם כבר מדברים על זה – מה הטמפרטורה עכשיו?"

ג'ורג', שרטן מתחת לאפו מכיוון שהתעלמנו מעצתו, פתח את מדחום החגורה שלו ובדק את הצג הזוהר. "שש עשרה מעלות."

"בסדר. תפקח עין על זה. תודיע לי אם זה מתחיל להשתנות."

ירידה פתאומית ובלתי צפויה בטמפרטורה היא אחד הסימנים הבטוחים לפעילות על טבעית קרֵבה. לפעמים זה רמז שמציל את חייך. במקרה של אימת בית המפרץ ראיתי את הטמפרטורה צוללת בעשר מעלות כשנכנסתי לחדר האמבטיה ההוא בעליית הגג. זה נתן לי מספיק זמן למשוך את חרבי לפני שרפא עבר דרך האריחים.

אבל שש עשרה מעלות נראה מספיק בטוח. כווננו את התרמילים על הכתפיים, שמרנו את הידיים צמודות לחגורות ויצאנו למסדרון.

זה היה בבירור חלק מקורי של בית הספר, עם ציפוי עץ האלון שכיסה את החצי התחתון של הקירות המטויחים. שורות של לוחות מודעות ותצלומים עלו כמעט עד לתקרה. היו שם קבוצות ספורט, זוכי פרסים ותמונות של בית הספר כולו, עם המוני שורות של תלמידים ומורים שבהו במצלמה. היה חשוך מכדי להבחין בפרטים. כדי לשמור על חושינו חדים, לרוב נמנענו מלהשתמש בפנסים – רפרפנו בהם מדי פעם כדי לבדוק את השלטים מחוץ לכל דלת.

"כיתה 1א', 1ב'.." מלמל לוקווד. "ג'... מעבדת המדע... איפה הספרייה הזו בכלל?"

צליל הדהד בחושך – חריקה עמוקה וצורמנית, נקטעת ברגע.

נעצרתי בפתאומיות. "זאת הייתה הבטן שלך, ג'ורג'?"

הוא הביט בי במבט אטום. "מה הייתה הבטן שלי? לא שמעתי כלום."

"גם אני לא," אמר לוקווד. "מה קלטת, לוסי?"

זה הכישרון שלי, אתם מבינים. אני שומעת דברים שאנשים אחרים לא. "חריקה מעוותת איומה. בערך כמו של ציר דלת חלוד, או פתיחת מכסה ארון קבורה."

"מה?" אמר ג'ורג'. "וחשבת שזה אני?"

"הבטן שלך משמיעה קולות מוזרים כשאתה רעב."

הוא עצר. "בסדר גמור. אני מניח שהיא אכן עושה זאת."

"איפה היה הרעש הזה?" שאל לוקווד.

"איפשהו בהמשך, אולי. אני לא יודעת."

"טוֹב. אז אנחנו הולכים לכיוון הנכון."

המשכנו בהתמדה, מגפינו משמיעות קול חרישי על ריצוף העץ, ועד מהרה הגענו לסוף המסדרון הראשי. מעברים צדדיים הסתעפו משמאל ומימין. לפנינו הייתה דלת מזוגגת בולטת, איכשהו מודרנית יותר מאלה שעברנו. על הקיר היה שלט עץ מגולף. לוקווד האיר עליו בפנס שלו.

"ספריית הזיכרון של אֶרְנֶסְט פּוֹטְס," הוא קרא. "אז הגענו."

בזמן שהוא דיבר, רוח קרירה גאתה מעלינו, בוחשת את האוויר. הנפנו את הפנסים שלנו בפראות קדימה ואחורה במעברים, אך לא ראינו דבר.

"הטמפרטורה יורדת," אמר ג'ורג'. "עכשיו אחת עשרה מעלות."

"דקרים מוכנים," אמר לוקווד. הוא פתח את הדלת.

שום דבר לא קפץ עלינו, וזה תמיד נחמד. הספרייה הייתה גדולה ואוורירית, עם מדפים נוחים ואופנתיים של אורן בהיר. היא הריחה חדשה. שורות ספרים מאורגנים בקפידה כיסו את הקירות. חלונות גבוהים השקיפו מעל מגרש משחקים קטן וחדגוני. חצי סהר נתלה בשמים מעל לונדון, והאיר את החדר בזוהר רפה.

ללא מילים פתח ג'ורג' את תיקו, הוציא שלשלת ברזל והחל להניח מעגל מגן במרכז הרצפה. לוקווד לא מחה. הוא הסתכל ואני הקשבתי לסכנה. לא קלטנו כלום.

כַן קטן היה תלוי על הקיר בין החלונות האמצעיים. עליו היה פסל שַיִש של אדם חמוּר סבר, מדושן, ויקטוריאני למראה, המציג לראווה זוג פאות לחיים ושפם כבירים. הלכתי להעיף מבט.

"ארנסט פוטס," אמרתי, קוראת את הלוח שמתחתיו. "מנהל בית הספר, 1957–1925. הוא נראה רגזן זקן ואיום."

"אילו פאות!" אמר לוקווד, משתומם. "יכולים למלא כרית מהשיער שעליהן. אני תוהה אם–"

"רק רגע!" אמרתי. "אני שומעת משהו."

שקט השתרר בספריה. הקשבנו. עמדנו בלי לזוז.

מחוץ למסדרון, מעבר לדלת הסגורה למחצה, הצטלצל קשקוש רך מקוטע. לא רחוק, ועוד מתקרב. ועכשיו זה: קול צעדים, צעדים צולעים – צעד איתן, ואז גרירה מתמשכת, כאילו רגל צולעת מונפת בעמל רב על הרצפה...

"קלטתי," לחש לוקווד לפתע. "גם אני שומע את זה. היכנסו לשלשלאות."

נכנסנו למעגל.

"הטמפרטורה צונחת," מלמל ג'ורג'. "שבע מעלות... עכשיו שש..."

נטלנו את הדקרים שלנו מהחגורה.

הצעדים הנגררים המחרידים קרבו עוד ועוד. הקול המצטלצל הגיע קרוב יותר.

"מפתחות," התנשפתי. "זה נשמע כמו מפתחות."

"חמש מעלות," אמר ג'ורג' בשלווה. הבל נשימתו הסתלסל באוויר.

עמדנו ופנינו לדלת.

הצעדים נעצרו. סיבים דקים של ערפל רפאים באו טיפין טיפין סביב צד הדלת. הקור יצר שלפוחיות בעורי.

משהו פגע בדלת מבחוץ וגרם לעץ להדהד. זה היכה שוב בעץ.

"לוקווד," סיננתי. "מה אנחנו עושים?"

הפרק הקודם		הפרק הבא