בלאגן על מימדי ב...מקום אחר. *גמור*

בניגוד לפאנפיק הקודם שבו עברתי כל פרק מפאנדום לפאנדום עד שקיבצתי את כולם, בפאנפיק הזה מוקדשים שני פרקים לפאנדום אחד כי אני המצאתי אותו.

תובנות מעמיקות שהבנתי היום: 1)אני לא מבין בכדורגל, אז אני לא יודע אם משחקים אותו בלילה. זה קשור בכלל? 2)אני לא מבין בכלום בכלל, כי אני לא יודע מתי יום ומתה זה לילה. 3)לא נכחד אפילו זן אחד של חלזונות חוץ מחלדון השיחים. 4)ההגדרה של טוב לדעת שונה ממה שחשבתי, כי מישהו אמר לי שטוב לדעת את תובנה מספר שלוש. 5)יש אנשים ששמחים לעזור לי להגיע לתובנות מטופשות (אהםאהםתולעתספריםאהמאהמ).

נקודת מבט של שלמה

כותב, אני מצטער על מה שאמרתי בתחילת הפרק הקודם. באמת מעניין לראות מה קורה איתי, גם אני מסוקרן!

היום כבר א' אלול, וארזתי אתמול את כל מה שאני צריך במזוודה. אני עדיין לא יודע איך מגיעים לשם, אבל עדיין רק 5 בבוקר וצריך להגיע ב9 אז זה לא נורא. דרך אגב, זה ממש מעצבן שאין אבזם לאדרת!

אתם שואלים למה אני מתכוון? היו מכנסיים וחולצה שחורים והיה אפשר להוסיף להם איזה משהו שנרצה, אבל דווקא לאדרת אי אפשר להוסיף אבזם שיחזיק אלא צריך לקשור.

שלחתי הודעה לסגן המנהל "איך מגיעים לבית הספר?" והוא ענה לי תשובה משונה שאני לא אגלה לכם. ציפיתי שזה יהיה יותר דומה להוא, אבל זה זה! נכון שאני מעצבן שאני לא מגלה?

הלכתי בחמישה לתשע אל בית הכנסת הקרוב, ולפני שנכנסתי אמרתי את הפסוק "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". (הערת הכותב: אני זוכר את הפסוק הזה כי אני יודע את כל וזאת הברכה בעל פה).

כשפתחתי את הדלת היא הפכה להיות בלתי נראית, אבל עדיין הרגשתי אותה. הדלת התנגשה בילד גבוה (יותר ממני!) שהתכופף כדי לעזור לילד עם חרב ונדן לקום מהרצפה, והוא נפל על הדשא.

התכוונתי לעזור להם לקום, אבל לפני שאפילו הספקתי להתכופף קיבלתי מכה חזקה שהרגישה כאילו היא מדלת שנטרקת עליי ממש חזק. מרוב החוזק עפתי קדימה על שניהם, וכולנו עפנו עוד קצת קדימה עד שנעצרנו.

"אופס, סליחה." נשמע קול מאחורינו. הסתובבתי וראיתי מישהו ממש שרירי אבל בלונדיני. "לא חשבתי שיהיו אנשים בדיוק בצד השני של הדלת, אז פתחתי אותה קצת חזק. טוב, זו דרך מאד מעניינת להיפגש."

"כן, זו דרך מאד מאד מעניינת להיפגש." אמר הגבוה. "אבל היא קצת כואבת. לא ממש הרבה, אבל עדיין לא נעים." הוא שיפשף את ראשו ופרע תוך כדי את שערו החום.

אני והילד עם החרב הסתכלנו אחד על השני ואז על הגבוה ואמרנו ביחד. "קצת כואבת? לא ממש הרבה? אתה לא היית זה שהיה בתחתית הערמה/קיבל את המכה הכי חזקה!" (התאימו את סוף המשפט לכל אחד מאיתנו.)

"אוקיי, סליחה." אמר הגבוה. "אבל לפחות בואו באמת נכיר, כי באיזו דרך אחרת אנחנו אמורים למצוא חברים? להכיר מההתחלה זה פיתרון פשוט יותר..."

"בסדר." אמרתי. "אז בשם האמת אני לא אגיד שאני איזה גאון מגניב או משהו, אלא אגיד לכם את זה שאני חנון מטורף. חנון עקשן, אבל חנון מטורף. דרך אגב, קוראים לי שלמה כהן."

"יפה, באמת את אמרת את כל האמת גם אם זה מביך." אמר בעל החרב. "אז אני אגיד לכם שקוראים לי דוד בן יהודה, וגם יש לי מרכז חרב כמו לדוד, אבל אני ממש לא קשוח חזק ואמיץ. ממש לא."

"ואני אמנם לא התכוונתי לספר לכם מה שם המשפחה שלי אבל אני אספר." אמר השרירי. "קוראים לי שביט ליכטנשטבורגרוביץ', ואני שונא את שם המשפחה שלי. אני גם לא זוהר או מהיר כמו שביט."

"אבל אתה כן חזק." אמר הגבוה. "קוראים לי צביאל צבי, מהירות הריצה שלי היא 40 קמ"ש, יש לי פרסות צבי בתור מרכז ובעזרתם אני מכפיל את מהירות הריצה שלי, ושני ההורים שלי התמיינו לנפתלי. עכשיו תגידו חוזקות שלכם."

"אני די חכם." אמרתי. "מעולם לא קיבלתי בתעודה פחות מממוצע 97.32 בערך, ואני מאד ישר. יושר זו המידה הכי חשובה לי."

"אתה תהיה יהודה על בטוח." אמר דוד ופרע את שערו החום-זהוב בניסיון למצוא משהו על עצמו. "אני די נחמד, לפחות ככה אומרים לי תמיד, ואני יודע להשתמש במה שיש לי."

"נראה לי שאתה תהיה בנימין." אמר שביט וצימצם את עיניו הירוקות. "אני מאד חזק, ואני טוב בטקטיקות לחימה. זה עוזר לי בספורט ושחמט."

"אתה שמעוני, נראה לי." אמר צביאל. "אני מהיר, יודע להתחמק גם פיזית וגם מטאפורית מצרות, וכמו שאמרתי, אני אהיה נפתלי. מאה אחוז." מעניין למה הם אומרים לכל אחד שבט.

לפני שהספקתי לשאול למה הכוונה היינו אמורים להיכנס. כולם קפצו לתוך חור, אז גם אני קפצתי לשם. ראיתי מתחתיי משהו צבעוני שמסביבו יש אדום, וכשנפלתי עברתי דרך זה והייתה הרגשה של עור.

רגע לפני שהתרסקתי אל הרצפה הועפתי לאחד הכיוונים ונחתתי בכיסא. הסתכלתי לעבר מה שהעיף אותי וראיתי מין מבנה מלבני שהקירות בצדדים עשויים מפרווה ולמעלה יש עור אדום וצבעוני. בדיוק כמו המשכן.

חוץ מזה ראיתי שאני ליד שולחן בצבע תכלת, והיו לידו שלושה דגלים: אריה עם רקע תכול, חמור עם רקע כחול כהה, ואוניה עם רקע לבן. דגלי יהודה יששכר וזבולון.

באותו רגע הבנתי למה הם התכוונו קודם: מיינו אותנו לשבטים. ואם אני מבין נכון, אנחנו מחולקים לשולחנות על פי המחנות שהיו במדבר. באותו רגע גם הבנתי שהחולצה והמכנסיים שלי הפכו משחורים לתכולים, על החולצה היה אריה רובץ ועל המכנסיים היו שני אריות מטפסים במעלה הרגל שלי. שמתי לב שגם יש לי אבזם של אריה מנופך (האבן של יהודה בחושן.). לחלק מאלה שהיו איתי בשולחן היה אבזם של חמור מאבן ספיר והייתה להם חולצה בצבע כחול כהה עם חמור, ולחלק היה אבזם של אוניה מיהלום וחולצה לבנה עם אוניה, אבל לכולם היו את המכנסיים של מחנה יהודה.

"היי, שלמה!" שמעתי קריאה משולחן מחנה ראובן. בין כל הילדים ראיתי את שביט עם חולצה ירוקה כהה ודוגמה של עיר מבוצרת עם חרבות מוצלבות בתוכה, ומכנסיים אדומים עם צמח הדודא מתפתל סביב הרגל.

"אה, שביט!" קראתי, קמתי, והלכתי לעברו. ראיתי אנשים עושים את זה לפני זה, אז כנראה זה לא קריטי להשאר בשולחן שלך. "ראית את האחרים?" שאלתי אותו, וכאילו כתגובה ראיתי את דוד באותו רגע. "דוד!" קראתי.

דוד הלך לעברנו, אבל לא ראיתי עליו את החרב. מה שכן, ראיתי שיש לו חגורה שלא הייתה שם קודם. המכנסיים שלו היו שחורים עם ראמים, והחולצה משנה צבעים עם זאב.

"איפה החרב שלך?" שאלתי. "ומאיפה החגורה הזו?"

"הפכתי את החרב לחגורה באופן זמני." אמר דוד. "אני תמיד יכול לעשות את זה, זה מובנה במרכז הזה."

"כן, גם אצלי זה ככה." אמר שביט. "אתם רואים את השעון הזה שפה? זה באמת כידון."

"גם אצלי!" אמר צביאל שבדיוק הגיע, וראיתי שהוא באמת נפתלי. המכנסיים ירוקות עם נחש מתפתל, והחולצה סגולה עם איילה. "הנעליים שלי הם פרסות הצבי. לא חשבתי להגיד את זה... תגיד, שלמה, מה המרכז שלך?"

נזכרתי שגיליתי שאם אני רוצה לא רואים את הכיתוב שעל האדרת ובאמת עשיתי את זה, אז עכשיו התכוונתי שיראו את הכיתוב בחזרה. "תסתכלו על האדרת." אמרתי להם. 

"אתה רציני?" שאל דוד בתדהמה. "יש לך את אדרת אליהו! למה אתה מסתיר את הכיתוב? אתה יכול להיות מפורסם!"

"בדיוק בגלל זה אני לא עושה את זה." אמרתי. "אני לא אוהב יותר מדי תשומת לב. דרך אגב, מה האבזם של המורים?"

"צורה של ספר תורה אשכנזי," אמר צביאל. "אבל במקום כיתוב יש חושן  ובמקום המקלות יש כידונים. זה הסמל של לוי, לא שמת לב שהם נמצאים במקום של שבט לוי?" הוא שאל בעוד שערו החום בהיר מתנפנף ברוח לא מורגשת.

"המנהל והסגן שלו נמצאים איפה שאמורים להיות משה ואהרון," אמר שביט. "המורים של מקצועות קודש במקום קהת, מקצועות ליבה בגרשון, והשאר במררי."

"אני רוצה להודיע הודעה!" קרא המנהל, וכולם השתתקו. "הובא לידיעתי שככל הנראה נפתחו פתחים על מימדיים באיזור בית הספר ישורון. אמנם הדבר די מבהיל, אך אני סומך עליכם שתהיו רגועים ותבינו שבעזרת ה' יהיה טוב."

"אוי לא." מלמלתי. אני יודע בדיוק מה זה אומר חורים על מימדיים, וגם מהן כל ההשלכות. זה לא טוב בכלל.

מה אני אכתוב? אין לי שום דבר להגיד! טוב, אז אני לא אגיד כלום. אה כן! אני שמח שהצלחתי לכתוב היום פרק בכל אחד מהפאנפיקים שלי.

אה, אני יודע מה להגיד! אני אסביר לכם את מה שהיה שם עם המחנות! למי שלא יודע, כמובן.

במסעות במדבר ממצריים לארץ ישראל עם ישראל היו מחולקים לארבעה מחנות, ובכל מחנה היו שלושה שבטים.
במזרח היה מחנה יהודה, שבו היו השבטים יהודה, יששכר וזבולון.
בדרום היה מחנה ראובן, שבו היו השבטים ראובן, שמעון, וגד.
במערב היה מחנה מנשה, שבו היו השבטים מנשה, אפריים ובנימין.
בצפון היה מחנה דן, שבו היו השבטים דן, נפתלי ואשר.
במרכז היה המשכן, וסביבו היה שבט לוי: משה ואהרון במזרח, קהת בדרום, גרשון במערב ומררי בצפון.
פה הם מחולקי לשבטים, וככה הם גם מתחלקים למחנות. במקום הלוויים יש את המורים, ובמקום המשכן יש את מה שמחלק לשבטים.
החלוקה לשבטים משנה בהחלט, ואני אגיד מה זה משנה.
אמנם אם יש תחרות בית ספרית בדרך כלל זה יהיה בין המחנות (אבל יכול להיות גם בין השבטיים במקרים נדירים), אבל יש גם אפשרות לתחרות בתוך המחנה בין השבטים. חוץ מזה, התלבושת שונה. אמנם המכנסיים זהים לכל המחנה, אבל החולצה והאבזם שונים.
גם מקומות הישיבה שונים, למשל במחנה יהודה היהודאים באמצע, היששכרים בצפון והזבולונים בדרום. למרות שבעצם מותר לעבור בין שולחנות, אז זה לא כזה משנה.

הפרק הקודם		הפרק הבא