אדון על המוות

*הפרק הזה מחולק לשני חלקי משנה - "בת" ו-"תמותה", אבל למען האמת והפרק השלושה עשר, שניהם נחשבים הפרק השני. תודה - וויל.

בת.

זה לא שהוא לא ניסה, לא.

רשימת המטלות שלו לאז הייתה - לשמור על האבן, להכין כמה שיותר תוכניות גיבוי, להקים שושלת על שמו ו-למצוא את המתכון לבירצפת המודלמת של מדאם רוזמרטה.

רשימה מפוארת. בעיקר הבירצפת, אני לא יודע מה עושה את זה, אבל יש לה את הקצף הרך והאוורירי ותחושת החום שהיא עושה אחרי ששותים - מממ...

אבל נו, אנחנו בסיפור אחר.

ניקולס התחיל בשמירה.

האבן עצמה הייתה גביש פשוט (מלבד כך שהוא הכיל עתיקות ארכיאולוגיות בשווי של יותר ממאתיים אוניות) וחסר תועלת (מלבד העובדה של שינוי הצורה הקבוע. לא הייתי צריך להגיד את זה). אה, הגביש היה גם אדום, אם זה משנה למישהו. אה, לא? טוב, נו.

הסוד היה המפתח.

ועל סודות מגנים בלחש מסויים אחד.

"פידליו".

איתו בחדר היו פרנל וביתם הקטנה.

קטנה מכדי להבין את האירוע ההיסטורי אליו היא עדה.

קטנה מכדי להשאיר את עיניה פקוחות במהלך כל הטקס.

קטנה, אבל גדולה מספיק שלחש הפידליוב יגלה לה את סודו.

האור התכול שבקע משם ודאי היה הזיכרון הטוב הראשון שלה, כזה שיפיק פטרונוס חזק, כסוף וזוהר במיוחד.

כמה שנים אחר כך, כשביתם כבר גדלה, הם עשו את הצעד הבא.

הם יצרו אבן חכמים שניה.

חכו רגע-

הו, אבן גאונים, לא סתם.

סדרת גניבות שבוע לפני כן בטח לא הייתה קשורה - ממוזיאון השרביטים נלקח קשקש דינוזאור, שרביט האדם הראשון לא היה מוגן מספיק.

הליבה נגנבה. ליבה שהיא בעצמה, כל כך ידע ניקולס, הייתה מזוייפת.

אבל זה היה מספיק בשבילו.

היו לו כל החומרים, מלבד אחד.

הזמן.

בזה לא יעזור לו ההעתק המזוייף שהוא עצמו השאיר שם בפעם הקודמת שגנב את מחולל הזמן.

הוא צריך לשחזר אותו בעצמו.

ארבעה ימים של ניסיונות תמו, ושעון החול הקטן היה מוכן.

אבן החכמים הראשונה נוצרה על ידי ניקולס פלאמל האגדי.

השנייה - תהיה של פרנל.

השושלת שתתחיל מהם ומהילדה הצעירה שצפתה מהצד יחד עם ניקולס, תהיה שושלת של גאים.

שמעון היה שם גם הוא, עדיין בחיים בזכות הסם שניקולס הפריש לו (תהיתם למה ניק נראה זקן?), אבל מטושטש מכדי לנסות לברוח.

פרנל, מתגברת על הדחף הטבעי שלה להתחמק מעבודות שכאלו, עמדה ליד השולחן וצייתה להוראות שנתן לה ניקולס, עוד דבר חדש לה.

הכל הלך טוב.

טוב מאוד.

מצויין אפילו.

עד לרגע שבו העשן התפוגג.

גביש, כחול כמו עיניו של אברפורת' הצעיר, נגלה לעיניהם.

פרנל שלחה יד אל הגביש בזהירות ונגעה בו בקצות האצבעות.

שניה של שקט.

דממה.

העולם חסק קול, תנועה, רגש או תחושה.

ואז-

הדף.

פיצוץ כחול.

הפיצוץ הכי מוזר בעולם.

אני תוהה אם המוגלגים שוב אמרו "צינור גז התפוצץ".

ניקולס הסתתר מאחורי לחש המגן שהטיל מבעוד מועד עליו ועל בתו הקטנה שנצמדה אליו מכווצת בפחד ורועדת.

אבל-

פרנל...

תמותה

חסר נשימה, מגן על ביתו בגופו, ניקולס התקדם לעבר הקדרה הגדולה שעמדה במרכז מה שהיה פעם סלון.

זה לא קורה לו.

היא מתה.

הוא גישש מהר בכיסיו, הוציא את בקבוק סם החיים שהחזיק איתו תמיד ושפך את מלוא הבקבוק לפיה הפעור של פרנל.

עיניה נפקחו בבהלה.

"ניקולס, זה לא יעזור". היא דיברה במהירות, כאילו היא חייבת להספיק משהו דחוף.

"אני אמות בכל מקרה".

ניקולס עמד מולה נטוע במקומו ושתק. אולי מבהלה, אולי מציפיה, אולי מהלם.

"תקשיב לי".

זה לא היה משהו שהוא התמחה בו.

"אותי המוות השיג, אבל תלמד מהטעויות שלי, תנצח אותו".

היא כל כך צודקת. המוח שלו התרוקן ממחשבות.

"תוכיח לעולם שאתה יכול".

הוא יוכיח. אל דאגה.

"ואת - אני אוהבת אותך, -".

עיניה נעצמו אט אט ושמה של ביתה התגלגל על שפתיה.

המילה האחרונה שאמרה פרנל פלאמל, אשת הכשפים, גבירת השחור.

ניקולס קם, נשק בעדינות למצחה חסר החיים של אשתו, ופנה לחבק את ילדתו הרועדת.

הגב שלו נרטב מדמעותיה, והשיער שלה נרטב מדמעותיו. אבל זה לא היה משנה.

נדמה שהדבר היחיד שהיה קיים ברגע הזה הוא התקווה.

פרנל, כמו תיבת פנדורה, הביאה לעולם את התקווה.

גם אם הדרך רצופה קשיים, כאב ורוע, תסתכלו רק על היעד.

יש תקווה.

ניקולס הרים את עיניו הרטובות ואז קם בפתאומיות, תומך בילדתו.

שמעון.

שמעון נעלם.

הוא ברח.

עם מאגר של סם חיים.

לא!

איך הוא יכול לתת לזה לקרות? איך הוא לא שם לב?

באותו הרגע, ניקולס החליט שלא לגלות לעולם את מותה של פרנל. אם שמעון יגלה - תפאדל, אני אמצא אותו.ואם לא - פרנל לא תיזכר בעולם כאישה שמתה בניסיון לחקות יצירה של מישהו אחר. כמי שנכשלה. לא.

הוא יסתיר את העובדה הזו.

אולי הוא יקרא לצפניה שתתחזה לפר-

לא. עדיף שאף אחד לא ידע, גם לא המכשפה מעין דור.

הוא פנה, ראשה של צאצאיתו שמוט על כתפו, לחדר האסור - חדר המחסן. החדר שבו הוא שמר את-

"או, לא!

לא לא לא!

הזיכרון של אברפורת', איפה הוא?

לא! איפה הוא?

והשרביט הישן של שמעון! גם הוא נעלם!"

הוא השכיב את הילדה בעדינות בתוך ההגיגית הריקה שעל השולחן, מכורבלת, ואז התרוצץ בחדר במהירות וחיפש.

שום דבר.

"ייאוש מכרסם חזק יותר מכל דבר. כל דבר, מלבד התקווה".

עוד לא אפסו הסיכויים. עוד לא אבדה כל תקווה.

הוא יחיה.

והילדה הקטנה שלו גם היא.

והעולם ידע שהוא גילה את הדרך להפוך שנים ליסרי משמעות, לשפוך אוניות כמו מים (מ"מ=משחק-מילים) ולגאול את העולם מייסורי הנצח בהם הוא טובע.

רעב.

מוות.

אי אפשר לדעת איזה מביניהם הוא הגרוע יותר, אין דרך לשפוט.

אחד מוביל לשני.

לאנשים עם מוח (מאורגן או לא) המוות נתפס בסך הכל כפחד הגדול ביותר.

אם זה לא ככה אצלכם, אתם אנשים ללא מוח.

או שאתם אלבוס דמבלדור.

הבוגארט הנפוץ ביותר הוא המוות.

הלא נודע שמחכה בסוף לכולם.

אבל מה הטעם לחיות, ברעב נורא?

מה ישיגו חיים ללא אוכל?

וניקולס יכול להיות גאה בכך שהוא פתר את שני הפחדים הללו.

עכשיו ידעו כולם שיש דרך להתחמק מהמוות.

יש דרך להתעשר בן רגע.

יש תקווה לאהבה.

"אל תרחמי על המתים, מתוקה, רחמי על החיים, ויותר מכך על החיים ללא אהבה".

זה משפט של ניקולס, אתם יודעים, אלבוס גנב לו אותו.

או שלא.

אבל זה לא משנה, הוא נכון.

החיים ללא אהבה גרועים יותר מרעב או מוות.

הארי פוטר לא מת, כי הוקרב קרבן לאהבה בעדו.

רון וויזלי לא רעב למוות כי אימו האוהבת בישלה אוכל חם למענו מלא באהבה.

נוויל לונגבוטום לא אושפז בקדוש מנגו להשתלת מוח, כי... אממ... טוב, הוא מקרה מוזר.

אז אפשר להמשיך במחזה? יופי, תודה.

האהבה שלי אלייך, ילדתי, עולה על הכל.

ועכשיו אמא לא כאן, אז אז הכל מוקדש רק לך.

ניקולס מיצמץ בעיניו ונשען על הכיסא הנוקשה של חדר העבודה.

הוא פיהק ובפעם האחרונה להיום הביט בילדתו המצונפת בהגיגית.

ואז הוא שקע בשחור העמוק של שינה חסרת חלומות.

ומשום כך, גם חסרת סיוטים.

באהבה.

הפרק הקודם		הפרק הבא