המפחידנים 1- דבש החכמים

זואי לא היתה ילדה רגילה. למעשה, היא הייתה ההפך מרגילה. המראה שלה לא היה מיוחד- שיער שחור פרוע, נמשים כהים ועיניים כחולות רגילות. אבל למרות זה מי שרק ראה אותה- ישר ידע שהיא מיוחדת. קשה לפספס שאם מולך מרחף באוויר ילד קטן, הוא מן הסתם לא כל כך רגיל. וגם אם אותו האדם איכשהו יתעלם מכך, ברגע שהילד יבעיר לו את החולצה, או יפיל על ראשו גוש אבן מהשמיים, יהיה דיי ברור שהוא לא הכי רגיל בעולם.

לא היה ברור כל כך מה הבעיה בזואי. היא טענה שאין בה שום בעיה והיא נהנית לרחף לה באוויר. אבל המון רופאים בדקו אותה. ו… היא לא הייתה שונה כל כך מילדה רגילה. עשו המון בדיקות גם למוח שלה- אבל היא לא הייתה חכמה יותר, או טפשה יותר משאר התלמידים. לא ראו אצלה סימנים לפיגור. בקיצור, ילדה ממש נורמלית.

זואי פתחה בתנופה את תיבת המכתבים. היא הציצה לכיוונה וחיפשה מעטפה צהובה עם סמל של הוגוורטס. לא, אולי לא היום. ״כמה זמן?״ צעק אבא שלה מהקומה השנייה.

״הכל טוב!״ השיבה זואי בצעקה. היא בחנה שוב את המכתבים. שום דבר מהוגוורטס. שום מכתב בשבילה.

מאז שקראה הארי פוטר זואי התחילה לבדוק כל יום אם הגיע משהו מהוגוורטס. היא ידעה שזה טפשי, אבל משום מה היא תמיד הרגישה צורך לבדוק. ״טוב, נו״ זואי משכה בכתפיה וחזרה אל ההורים שלה.

״או, סוף סוף, ילדה״ מלמל אביה בצחוק והרים עיתון גדול. הוא דפדף בו ומייד שקע לתוכו. אמה של זואי חייכה אליה, ״הכל טוב זואי?״ שאלה בנימה מרגיעה. זואי הנהנה.

אם זה לא היום, זה לא בכלל לחש קול בראשה. היום את בת אחת עשרה. קבלי את המציאות המבאסת, זואי. את מוגלגית. זואי גנחה וניסתה לסלק את כל המחשבות המעצבנות מראשה. עוד כמה זמן היא בת אחת עשרה? זואי הציצה בשעון. עוד עשר דקות.

אז מה, הסיפור של הארי פוטר חוזר על עצמו? חשבה זואי בחיוך עקום והרימה את ידה לסדר את סרט המצח האדום שנפל וכיסה את עיניה. הלוואי, אם רק היתה מקבלת את המכתב.

חמש דקות

שתיים וחצי דקות

דקה ורבע

עשר שניות

חמש

אפס

זואי הטתה את ראשה לכיוון הדלת. אבל שום האגריד לא עמד שם. שום דפיקה. הכל היה כמו קודם.

כל תקוות השווא הלכו.

קור פתאומי עטף את גופה של זואי. ״התחיל לרדת שלג?״ תהתה הילדה וניגשה לחלון.

הכל היה חשוך שם. זואי הסתה לנגב את האדים בחלון בידה, אבל מיד פלטה צווחה כשידה קפאה.

ואז זה התחיל.

פתאום הרגישה זואי עצב עמוק מזדחל.

 ייאוש. שנאה. פחד. זעם. מבוכה. בלבול. כעס. השפלה.

 ומעל הכל- עצב. 

עצב קר, שעטף את כולה כמו הכפור. היא צרחה לעזרה, אבל לא שמעה את קולה שלה.

 העצב המשיך לזחול במעלה גופה,

 נכנס לתוכה.

 המחשבות התרוקנו מראשה. רק מחשבה אחת עוד נשארה מתנדנדת, בקושי.

סוהרסנים

היא לא ידעה שכל כך קשה לעמוד מול סוהרסן. היא הרגישה עיוורת, כל הרגשות השליליים בעולם התכנסו בתוכה והסתחררו בראשה. בטנה התערבלה. היה לה קר כמו שלא היה לה מעולם.

ואז הדלת נפתחה. מול פניה של זואי עמד יצור. היא לא יכלה לראות אותו. הוא היה עטוף בחשכה.

נראה היה שהיצור עשוי מחושך. הוא פלט סביבו חושך. כפור. ינק את השמחה מהאוויר. ניזון ממנה.

היצור הפנה את פניו אל זואי.

היא השתנקה.

זואי ניסתה להתרחק מהמפלצת המוזרה. אבל לא הצליחה. רגליה היו ממוסמרות לרצפה. היא כשלה ונפלה על הרצפה, בוכה ומתחננת לעזרה.

ואז התחיל הכאב.

כאב חד. מצמרר.

זואי צרחה כפי שלא צרחה מעולם. נדמה היה לה שעצמותיה נשרפות אט אט. היא הרגישה כאילו קורעים את גופה לחתיכות קטנטנות.

היצור המשיך להתקרב. הכאב התגבר.

עכשיו דקרו את גופה מבפנים בסכינים מלובנות. היא הרגישה כאילו איבריה נתלשים בזה אחר זה. והקור היה נורא.

ואז היצור הושיט את ידו ונגע בה בעדינות.

זואי התעלפה.

…………………………………………………

זואי! זואי!

זואי התעוררה. היא הרגישה כאילו מישהו קורא לה, אבל לא יכלה לראות אותו.

הבית עדיין היה חשוך.

וקר.

אבל אותה תחושה נוראה לא היתה. הזעם עבר. המפלצת התרחקה.

מה זה היה? חשבה זואי. סוהרסן?

זואי, כמו כל ילד שפוי, קראה הארי פוטר.

היא הייתה בדיוק בפרק השביעי של הספר הראשון והיא ממש אהבה את זה.

אבל היא הייתה בטוחה שהסוהרסנים לא מפיצים כזאת הרגשה.

דמיינו את ההרגשה הנוראה שסוהרסן משאיר סביבו.

הכפילו את זה בעשר.

ככה זואי הרגישה קודם.

היא לא ידעה כמה זמן עבר מאז שהתעלפה.

ולא היה לה אכפת.

אבל היא חייבת למצוא את ההורים שלה- ועכשיו!

זואי רצה כמה מטרים, לכיסאות שאביה ואמא ישבו עליהם בדרך כלל.

היא קפאה.

ליל הסיוטים עוד לא נגמר.

ההורים שלה נעלמו.

		הפרק הבא