הסוד של לילה

פרולוג:

אוהבים להביע את עצמכם על הקלף? כותבים למגירה? נהנים ליצור דמויות חדשות והרפתקאות מרגשות? 

זאת בדיוק ההזדמנות בשבילכם להגשים את חלום הכתיבה.

תחרות הכתיבה השנתית של הגוורטס מתקיימת גם השנה!

ההרשמה לתחרות כבר החלה! מהרו להירשם כדי שלא תפספסו.

רישום ופרטים נוספים על התחרות ניתן לקבל במשרדו של פרופסור פליטיק.

                                                                                          מחכים לראותכם,

                                                                                               צוות המורים וההנהלה.

"לילה, אין שום סיכוי בעולם שאני נותנת לך להתחמק מזה גם השנה!" אמרה דאני בנחישות. 

זה היה השבוע השני ללימודים, בדיוק התחלתי את השנה השישית שלי בהגוורטס. דאני, חברתי הטובה, ואני היינו בדרכנו לשיעור שיקויים כפול בשעה שנתקלנו במודעה על התחרות כתיבה. 

גלגלתי את עיניי לעברה ומשכתי אותה הלאה במסדרון. "דאני, באמת. את יודעת שאני לא מתכוונת להשתתף בתחרות הזאת…" אמרתי בחוסר סבלנות. 

"למה את כל כך עקשנית?" היא שאלה ברוגז. "את יודעת שאת כותבת מעולה, יש לך סיכוי טוב לזכות בפרסים שמציעה התחרות הזאת."

לקחנו את הפנייה הימינית לפני שהשבתי לה. "אני לא כותבת כדי לקבל פרסים."

עכשיו היה תורה של דאני לגלגל את עיניה.

"נו, באמת. אף אחד לא כותב רק כי הוא רוצה לקבל פרס. אנשים מפרסמים את מה שהם כותבים כדי שעוד הרבה אנשים יהנו ממה שהם יצרו. את בעצמך אמרתי לי את זה." היא אמרה בתחינה.

נעצרנו מול דלת הכיתה של פרופסור סנייפ, הסתובבתי כדי לעמוד מולה.

"דאני, את יודעת שהדעה שלך חשובה לי ואני מעריכה כל דבר שאת עושה עבורי. אבל אני לא מתכוונת להמשיך להתווכח איתך בקשר לזה." אמרתי בשלווה ואז נישקתי אותה בלחי.

"עכשיו בואי נכנס לכיתה, אנחנו גם ככה מאחרות בשלוש דקות וסנייפ יהרוג אותנו."

כתפיה של דאני נפלו בתבוסה לפני שפתחתי את דלת הכיתה. 

כל הראשים בכיתה הופנו לעברנו, כולל פניו של פרופסור סנייפ הקשוח. 

"העלמה קינג והעלמה לואיס, כמה נחמד שהחלטתן לכבד אותנו בנוכחותכן." הוא אמר בקולו הקפוא. "חמש נקודות מהפלאפף לכל אחת ממכן."

בלענו את תחושת המבוכה וניסינו להתעלם ממבטיהם הכועסים של חברנו לבית בזמן שמיהרנו לשבת באחורי הכיתה.

לא היה שולחן פנוי לשתיים, אז היינו צריכות להתפצל.

דאני פנתה לשבת ליד קיילב ספירס מבית רביינקלו ואני התיישבתי ליד מקסוול רובניס לבית הפלאפף. 

שלפתי את הספר שלי מתוך הילקוט והצצתי לעבר מקס בחחש, אך לשמחתי הרבה הוא לא היה נראה מרוגז או שיפוטי.

הוא הציץ לעברי חזרה, וכשראה שגם אני מביטה בו הוא שלח לי חיוך קטן ומיהר לחזור להביט בפרופסור סנייפ. 

השיעור בשיקויים לא היה פשוט בכלל. החומר שהיינו צריכים ללמוד לא היה דומה לשום דבר שלמדנו בעבר, מבחינתי פרופסור סנייפ דיבר יפנית.

לא היה לי מושג מה הדברים האלו שהוא מוציא מפיו. בערך באמצע השיעור כבר התייאשתי מלנסות לפענח את מה שפרופסור סנייפ לימד, אז שלפתי את היומן שלי מתוך הילקוט והתחלתי לכתוב בו. כמו שאני תמיד עושה. 

 יום שני, 09/09/1994

דאני ואני איחרנו לשיעור שיקויים אז פרופסור סנייפ הוריד 10 נקודות מהפלאפף.

אני לא יכולה להגיד שזה לא הוגן, כי בכל זאת איחרנו לשיעור אבל הוא בכל זאת היה קצת קשוח מדי איתנו. איחרנו רק ב3 דקות,

אני בטוחה שאם תלמיד מהבית שלו היה מאחר ככה הוא היה מקבל רק נזיפה קלה.

בכל מקרה, הסיבה שעיכבה אותנו להגיע בזמן לשיעור היתה זה שדאני התעקשה לקרוא שוב את המודעה של התחרות כתיבה,

וניסתה כל הדרך לשכנע אותי להירשם אליה.

היא לא מבינה למה אני לא רוצה להירשם לתחרות אם אני כל כך אוהבת לכתוב, אבל איך אני יכולה לגלות את הסוד שלי? 

אני אוהבת את דאני, ואני סומכת עליה. אבל אני לא יודעת איך היא תגיב אם אספר לה את הסוד שלי.

הסוד הזה הוא מה שמונע ממני לכתוב וכתוצאה מכך אני נאלצת לכתוב רק על דברים יבשים וחסרי משמעות.

ועם כתיבה משעממת וחסרת תוכן אני בחיים לא אגיע לשום שלב בתחרות. אז מה הטעם בכל זה?

		הפרק הבא