הסוד של לילה

"את רוצה לומר לי שאת מצאת את הספר הזה בספריה של בית הספר?"

דאני שאלה אותי בעיניים פעורות לרווחה. בין רגע היא חטפה את הספר שהחזקתי וקירבה אותו לעיניה החתוליות. 

"היי." קראתי במחאה וניסיתי להשיב לעצמי את מה ששייך לי. 

דאני הרחיקה את הספר מידי המושטות קדימה לפני שלחשה בהתרגשות.

"אני לא מאמינה שהם הכניסו רומנים של מוגלגים לתוך שטח בית הספר. מעניין איך יגיבו כל הסלית'רינים הפרימיטיבים האלו, שחיים בסרט שהם טהורי דם."

גם דאני וגם אני באנו ממשפחות מוגלגיות, אף טיפה של קסם לא זורם בדם של אחד מההורים שלנו.

התלמידים שמשתייכים לבית סלית'רין אהבו לקרוא לנו "בוצדמיות", אנחנו אהבנו לקרוא להם "פרימיטיבים".

מעולם לא הפריע לנו שקוראים לנו בכינוי הזה, אנחנו ידענו שזה אמור להיות מילת גנאי, אבל זה לא באמת הזיז לנו.

אנחנו קיבלנו את ההזדמנות להינות משני העולמות. הייתי בטוחה שדאני ואני זכינו לראות דברים שכל "הטהורי דם" האלה בחיים לא יזכו לראות או בכלל לדעת עליהם. 

"למי אכפת איך הם יגיבו? וחוץ מזה, הם לא טורחים בכלל להיכנס לספריה. הם מלאים כל כך בעצמם שהם בטוחים שהם יודעים הכל גם מבלי ללמוד או לקרוא"

אמרתי בזרועות שלובות בכעס, מחכה שתגיש לי חזרה את הספר. 

היא הושיטה לי את הספר ואני לקחתי אותו מבלי לומר תודה.

"זה כאילו אין להם שום כישרון אחר חוץ מלהיות מרושעים ועשירים. אם זה נקרא כישרון בכלל."

הוספתי והכנסתי את הספר לתוך התיק שלי.

"וואו, לילה. איזה סלית'רני השתין לך בקפה היום?" היא צחקה. 

"את לא שמה לב שכל הנקודות שיורדות לבית שלנו זה רק בגלל הקיום של סלית'רין?

סנייפ הוריד לנו נקודות כי אנחנו לא מסלית'רין, מקונגל הורידה לתומס רוזנבלט 5 נקודות כי תלמיד סלית'רין לא הפסיק להציק לו ולכן הוא התפרץ ככה.

וטרנולי הורידה לנו 10 נקודות רק בגלל שמינדי תומפסון ביקשה ממנה."

"את צודקת, זה לא הוגן בכלל… אבל את יודעת מה יכול לעזור לנו להשיג ניקוד לבית שלנו?" היא שאלה בטון פתייני ואני הבנתי כבר לאן היא חותרת.

"אין מצב, דאני. אני לא נרשמת לתחרות הזאת." קבעתי.

"גם לא תמורת 300 נקודות?" היא שאלה והשליכה את זרועותיה לצדדים בתסכול.

"לא"

"גם לא תמורת תפקיד בתור כותבת עת בלמכשפה?" היא שאלה בקול שקט.

נעצרנו באמצע המסדרון והבטנו אחת לשנייה בעיניים. רציתי לומר לדאני שאני רוצה להשתתף בתחרות הזאת יותר מכל דבר אחר.

שזה הדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו.

אבל אני פשוט לא יכולה לקחת את הסיכון הזה. לא יכולה להגשים את החלום שלי להיות סופרת ועיתונאית כי יש דבר שמונע ממני לעשות את זה.

אשמה אכלה אותי על כך שאני לא מספרת לה את הסוד שלי, לא משתפת אותה בהכל כמו שהיא עושה איתי.

אבל פחדתי מידי, אומץ הוא לא אחת התכונות בסל שלי.

"השנה הזאת הולכת להיות כל כך עמוסה, אני לא חושבת שתהיה לי את האפשרות אפילו לכתוב מכתב פשוט להורים שלי. אולי בשנה הבאה…" אמרתי לה בטון מפייס. 

היא משכה בכתפיה. "טוב, אני לא אתעקש איתך על זה יותר. אחרי הכל, זה החלום שלך, לא שלי…"

המילים שלה הכאיבו לי למרות שידעתי שאין לי שום סיבה להיפגע.

ניסיתי להתנער ללא הצלחה מהתחושה הזאת ועקבתי אחרי החברה הכי טובה שלי לעבר האולם, ניחוחות של ארוחות הערב מילאו את אפי. 

התיישבנו לצד חברותינו לשכבה ושמתי בצלחת שלי קצת ירקות מאודים וביצה קשה.

אי אפשר לומר שאכלתי, יותר הייתי עסוקה לטבוע ברגשות שלי. שיחקתי באוכל עם המזלג שלי לפני שמרפק זר התנגש בעדינות בשלי.

פניתי להביט באדם שנגע בי וראיתי שמקס יושב לצידי ומתסכל עליי.

בכלל לא שמתי לב שהוא התיישב לידי, כל כך שקעתי במחשבות שלא הייתי מודעת למה שקורה מסביבי. 

"עדיין מבואסת בגלל האיחור בבוקר לסנייפ?" מקס שאל ברצינות גמורה, עיניו השחורות טיילו על פניי.

הרחקתי את הצלחת ממני והתיישרתי במקומי. "לא, אני סתם עייפה…" שיקרתי.

"זה בסדר, גם אני הייתי מבואס כשהוא הוריד להפאלפף 30 נקודות בשנה שעברה בגלל ששפכתי על מינידי את הקדרה שלי." הוא אמר וניסה להסתיר חיוך.

"טוב, זה בירור לא היה בטעות, מקס…" חייכתי חיוך רחב כשנזכרתי בתקרית. 

כבר שכחתי ממה שקרה בבוקר, אבל לא רציתי להגיד לו שטעה בכך שחשב שזה מה שהטריד אותי.

הוא ניסה לעודד את רוחי וזה היה גס מצידי אם הייתי אומרת לו שהוא שגה. 

בחנתי אותו בזווית עיני בחשאי. לפתע שמתי לב עד כמה הוא גבהה בקיץ אחרון ואיך הכתפיים שלו קצת התרחבו.

גלימתו הייתה מגוהצת ונקייה ושיערו היה מסורק לאחור בקפידה. אני זוכרת אותו מאז שנ א' בתור תלמיד מסודר ונקי, תמיד הערכתי את זה אצלו.

זה היה מדהים לראות איך גם בסוף היום הוא נראה כאילו שלפו אותו מקטלוג אופנה.

הוא הסתכל עליי בשנית כי כנראה בהיתי בו במשך שתי דקות שלמות. הסטתי את מבטי במהירות וסומק הציף את לחיי.

אני, לעומת זאת, נראתי כאילו הלכתי מכות עם טרול. השיער שלי היה מבולגן לגמרי ועל החולצה שלי היו מספר כתמים זעירים של מיץ דלעת. 

למזלי, דאני בדיוק התרוממה מהמקום בו ישבה. 

"סיימנו כאן, לילה?" היא שאלה ובחנה אותי. ואז לאחר רגע הוסיפה "הכל בסדר?"

"כן, כן" מהירתי להשיב וקמתי ממקומי. "בואי נזוז. ביי, מקס"

"להית'" הוא השיב לי בברכת שלום ולא הרים את עיניו מצלחתו. 

לאורך כל הדרך חזרה למעונות הפלאפף עוד חשבתי על עיניו הגדולות של מקס ועל ריח האורנים שנדף ממנו.

הפרק הקודם		הפרק הבא