ילדי האריות *גמור*

השבוע הבא עבר מהר ומלא בתהיות, אם חשבתי שאני אפגוש את זאם שוב אז צדקתי, רק שהפגישה איתו הייתה קצת שונה ממה שציפיתי...

"היי, תמר, רואים אותך ביוטיוב,” אמר לי אחד הילדים מהכיתה.

פתחתי את הטלפון בסקרנות ומה התברר? שמישהו צילם את זאם, והמישהו הזה עמד ממש בתחנה לידי וצילם איך זאם התנגש בי ורואים אותי קוראת בכעס "היי.” ורצה בעקבותיו ונעלמת...

הסרטון הפך לווראלי ותוך כמה ימים היו לו כבר מעל למאה אלף צפיות... אוי ואבוי לי...

הדבר הזה עוד יותר הגביר לי את הטינה שכבר חשתי כלפי הנער ההוא, זאם ושני החברים המוזרים שלו.

'לפחות זאם ההוא לא עוקב אחרי,” חשבתי לעצמי. חזרתי מביתו של החבר הכי טובה שלי, נועם. השעה הייתה תשע וחצי בערב. חמש דקות לפני שיצאתי מהבית שלו ירד גשם כך שכל הרחוב היה מלא בשלוליות.

קול של חיכוך חשמל נשמע והמנורות רחוב כבו, אחת אחרי השנייה.

"בחיאת,” מלמלתי לעצמי ברוגז. “בדיוק מה שחסר לי כרגע, ללכת ברחוב חשוך בקצה תל אביב.”

הגעתי לצומת. היא הייתה גדולה, חשוכה ומלאה בשלוליות התתחלתי לחצות אותה, ראשי היה מלא במחשבות.

קול צפירה חדה קטע לפתע את מחשבותי. הרמתי את ראשי בבהלה. פנסים של משאית סנוורו את עיני. פלטתי צרחה.

מישהו/משהו הופיע בפתאום במהירות הבזק וגרר אותי לקצה השני של הצומת.

נפלתי על מרצפות המדרכה. המשאית בינתיים עצרה בחריקה מחרישת אוזניים, בדיוק במקום שבו הייתי לפני אלפית שניה.

"מה לעזעזל?” מלמלתי.

דמות מוכרת, ראשה מוצל בקפוצ'ון אפור הופיעה מבין הצללים.

"זאם,” פלטתי. “א..איך בדיוק, מ..מה?”

בינתיים הנהג של המשאית הבין שכנראה דמיין שהוא דרס מישהו, מיהר להסתלק מהאזור.

"את בסדר?” הוא שאל.

"א..אני חושבת שכן,” גמגמתי. “א..אבל איך אתה בדיוק... מ...ממה?”

"את אמורה להגיד תודה למישהו שהציל לך את החיים, את לא חושבת?”

"תודה,” מיהרתי לומר. “אבל אני לא מבינה איך המישהו הזה שהוא אתה הצליח לעשות את זה. וואו, א..אתה יודע לרוץ ממש מהר, אבל כאילו ממש!”

"תודה,” ענה זאם. “כן אני מודע לזה.”

"אבל זה לא הגיוני,” אמרתי והתרוממתי מן המדרכה. “אף אחד לא יכול לרוץ כזה מהר, אפילו לא אלוף הריצה העולמי. באלפית שניה עברת עשרים מטרים!”

"טוב, את אמורה להגיד לי תודה וללכת לבית שלך בשקט.”

"רגע,” איך ידעת שאני פה בכלל?” שאלתי. “אתה עוקב אחרי עכשיו?”

"אם לא הייתי עושה את זה היית עכשיו מתה,” אמר זאם שהחל להתעצבן קלות. “כמו שאמרתי, את אמורה להגיד לי תודה וללכת לבית שלך בשקט.”

"אני לא אלך לבית שלי בשקט עד שאני לא אקבל הסבר למה שקורה פה!” התעצבנתי.

שאגה נשמעה לפתע.

"מה זה היה?” מלמלתי מבולבלת.

"צבוע,” ענה זאם. הוא הוריד את הכובע של הקופצ'ון, חושף שיער שחור ומתולתל מתחתיו. “תהיי בשקט.”

"כן, וממתי צבועים מסתובבים חופשיים ברחובות?” שאלתי וגלגלתי את עיני.

"יותר ממה שאת יודעת,” הוא ענה.

דמות של איש התרוממה לפתע מן השיחים שהיו מאחורי המדרכה.

"טוב זה בסף הכל הומלס מסכן, אני בעד שנלך מפה לפני שהוא יקרא לעוד חברים שלו, ”

"החברים שלו לא פה, הוא לבד כאן,” ענה זאם ואז יצא ממנו קול מוזר שנשמע כמו נהמה.

ההומלס המסכן השיב לו בנהמה משלו.

"אוקי, זה הומלס מסכן פסיכופת,” לחשתי לזאם. “אני עדיין בעניין של להסתלק מפה.”

אבל לפתע קרה משהו מוזר ולא צפוי שהצטרף לרשימת הדברים המוזרים והלא צפויים שקרו לי בימים האחרונים. להומלס המסכן הפסיכופת החל לצמוח לו פרווה שחורה על היידים ועל הפרצוף. גופו התכווץ, צפורניו הפכו לתפרים ואוזניו ואפו התחדדו.

כעבור כמה רגעים עמד מולי צבוע, עם שיניים נוטפות וריר ועיניים שחורות שהביטו היישר עלי.

צרחתי ונפלתי אחורנית, היישר אל תוך שלולית של מים קפואים.

זאם פלט עוד נהמה משלו.

הצבוע/הומלס זינק מעל השיחים והתסער היישר עלי. צפורניו שרטו את פני. הרגשתי כאב חד מהמצח. משהו חם נזל מהמצח אל הלחי שלי ומשם אל הצוואר. התחלתי לראות נקודות שחורות.

זאם נעלם פתאום ובמקומו הופיע אריה גדול ממדים.

"מה לעזעזל?” מלמלתי וחשכה עטפה את עיני.

הפרק הקודם		הפרק הבא