💗סולאנג'לו💗

תודה רבה לרוונה (Kurapika) על הביטוא.

תהנו :)

וויל מיקד את מבטו בקצה מגרש האימונים. עיניו היו נעוצות בדמות רזה בבגדים שחורים שהניפה חרב גדולה, מבתרת בובות אימונים אחת אחר השנייה מבלי להפסיק. הוא מחק מפניו את החיוך המטופש שנמרח על שפתיו כשהסתכל על החצוי המתאמן, ואז לקח נשימה עמוקה שאותה שיחרר באיטיות מבין שפתיו בעודו מתקדם אל הנער.
"היי, ניקו," אמר וויל ונשען כביכול בנונשלנטיות על גדר האבן שתחמה את מגרש האימונים. עיניו היו מהופנטות אל זרועותיו הזריזות והמיומנות של ניקו די אנג'לו שהניפו את החרב הכבדה בקלילות ובחן, מותירות אחריהן איברים שונים מבד שהתגוללו על האדמה הבוצית.
"היי, סולאס," נהם ניקו בחזרה, אפילו לא מעיף מבט אל החצוי הבלונדיני שנעמד לצידו, ובאופן מובהק למדי ניסה לתפוס את תשומת ליבו. "אתה צריך משהו?"
"ראיתי שאתה מתאמן קשה," ענה וויל ובחן את פניו המיוזעות של ניקו שאותן הוא מחה בחולצתו השחורה. "חשבתי שתרצה מים." הוא נופף בידו שאחזה בקבוק מים קרים וחייך אל ניקו.
"בהחלט רוצה." ניקו חייך מעט, מה שגרם לליבו של וויל להתרחב, וכבר הושיט את ידו לקחת את הבקבוק. כשאצבעותיהם נפגשו, מה שקרה בגלל הזווית בה אחז וויל בבקבוק, חיוך קטן עלה על שפתיו של וויל. מבלי לנתק קשר עין עם החצוי שמולו, הוא הידק את אחיזתו בבקבוק, ובכך גם בידו של ניקו.
"נו, באמת," ניקו ניתק את קשר העין שנוצר כמעט מיד וגלגל את עיניו, כשהוא מושך את הבקבוק ושותה את תוכנו בלגימה אחת.
וויל המשיך להסתכל על ניקו במבט חודר בזמן שזה שתה, מתכוון להמשיך לפלרטט איתו ככל שיוכל, אבל מסתבר שלניקו היו תוכניות אחרות.
"תודה על זה," אמר ניקו ומחה את זווית פיו בגב ידו. "הייתי צריך את זה." וכבר הוא דחף את הבקבוק חזרה אל ידו של וויל והמשיך להתאמן, מתעלם שוב מקיומו של וויל לידו. וויל לא ממש התבאס, להפך, הוא הרגיש את אותה תחושה חמימה כמו שהרגיש בכל פעם שנוצרה סיטואציה כמו זו. הוא בהחלט היה דלוק על הנער שחור השיער והאפל הזה שהמשיך לבתר בובות בעוד וויל מפלס את דרכו בין חצויים מזיעים אל תוך מבנה המרפאה כדי לחבוש עוד רגל שבורה.


"אני לא מבין למה אתה לא פשוט אומר לו את זה."
ניקו די אנג'לו ישב על קצה מיטתו בביתן האדס, עיניו מושפלות מעט, מסרבות להישיר מבט עם ג'ייסון שעמד מולו כשידיו על מותניו, אצבעותיו משחקות בעצבנות בקרע בג'ינס שלו שחשף פיסת עור חיוורת מברכו.
הוא ניסה לחשוב על תשובה הולמת לשאלה שג'ייסון שאל אותו.
"הוא לגמרי בקטע שלך, אפילו לא מנסה להסתיר את זה, וגם אתה בקטע שלו, לפי מה שאתה מספר לי. אז, למה שלא תיקח את זה צעד אחד קדימה?" קולו של ג'ייסון היה רך אבל תוקפני ודורש תשובה בו זמנית.
"נו... אתה יודע למה," מלמל ניקו והמשיך למולל באצבעותיו הדקות את חוטי בד המכנסיים.
"לא, אני לא," ענה ג'ייסון והתיישב גם הוא על המיטה, מתיר מבלי משים קשר עצום שנוצר מחוטי האוזניות של ניקו. "התירוץ של 'אני לא יודע אם הוא מרגיש אותו דבר כלפיי' כבר לא תקף."
ניקו ידע של ג'ייסון צודק, אבל לא עצר אותו משטף דיבורו.
"אתה צריך לראות אותו מזווית מבט צדדית. הוא מאוהב לגמרי." ג'ייסון שם לב שלחייו של ניקו האדימו. הוא חייך מעט והמשיך, "אני צריך שתיתן לי תירוץ מספיק טוב להפסיק לנסות לקדם משהו פה, אבל אני לא חושב שיש לך אחד כזה."
הוא שתק ובחן את הקירות מכוסי שרטוט הגולגולות של הביתן של ניקו. ניקו המשיך לשבת בגב כפוף וניסה לסדר את מחשבותיו לפני שהתחיל לדבר.
"אני לא יכול פשוט… אתה יודע." ניקו הגניב מבט אל ג'ייסון שהחזיר לו מבט מעודד. "פשוט ללכת אליו ולהגיד לו שאני אוהב אותו."
ג'ייסון הרים גבה, וניקו ידע שהוא מצפה גם להסבר ללמה לעזאזל הוא לא יכול לעשות את זה.
"אני לא יכול פשוט לבוא פתאום ולצאת ככה מהארון. כולם בטוחים שאני הטרו, רק אתה יודע, אני… כאילו… איך יקבלו את זה?" הוא נאנח פתאום וקבר את פניו בכפות ידיו, גבו שפוף עוד יותר.
ג'ייסון הניח יד על כתפו. "למה שזו תהיה בעיה? אתה יודע שכולם כאן יקבלו אותך כמו שאתה, בדיוק כמו שמקבלים את וויל ואת קלאריס ואת טוד."
ניקו ידע שמה שג'ייסון אומר נכון, נדיר למצוא במחנה החצויים תגובות הומופוביות, אבל עדיין… זה צעד משמעותי מאוד… לצאת פתאום מהארון כהומו בפני אנשים שמכירים אותך כבר חמש שנים בתור הטרו.
"אני בטוח שזה צעד מאוד מפחיד וקשה," אמר ג'ייסון, "אבל תחשוב על וויל. אם אתה מספיק אוהב אותו, זה מה שיחזיק אותך לאורך התהליך הזה. ויודע מה?" המשיך ג'ייסון כשראה שניקו שקוע בהרהורים ולא מדבר. "אני חושב שלדבר עם טוד יהיה רעיון טוב. הוא יצא מהארון ממש כמה חודשים לפני שאתה הגעת." הוא התרומם מהמיטה והתמתח לאחור. "בהצלחה, אחי." הוא חייך אל ניקו בעידוד ויצא מהביתן, משאיר את שחור השיער לשבת שם עוד חצי שעה, שקוע במחשבות.


ניקו ישב בארוחת צהריים בשולחן האדם, לבדו, כרגיל, וערבב במזלגו את האוכל שבצלחת שמולו, שכרגע נראה כמו עיסה בלתי מזוהה של חביתה, גבינה ועוד כמה דברים מעורבבים היטב ביחד. הוא שמע פתאום תזוזה מאחוריו ואז יד כלשהי תפסה את ידו של ניקו באוויר, מונעת ממנה לזוז. עיניו של ניקו התרחבו מעט, ואז גלשו מהאצבעות הבהירות והארוכות שאחזו בשלו אל הזרוע שאליה הן שייכות. ברגע שראה את העור הבהיר והמנומש הוא פלט אנחת רווחה פנימית והרשה לליבו להאט מקצבו.
"מה אתה רוצה, סולאס?" למישהו אחר דיבורו של ניקו היה יכול להתפרש כחוסר סבלנות ותוקפני, אבל וויל הכיר אותו מספיק זמן כדי לדעת שהוא מדבר ככה כמעט תמיד. למרות שאולי ניקו כן היה חסר סבלנות כרגע, אבל בכל מקרה, לוויל זה לא הפריע והוא התיישב על כיסא ליד ניקו, עדיין לא משחרר את ידו.
"מה אתה עושה?" שאל ניקו והעביר מבט מופתע מידו הלכודה בתוך זו של וויל ואל חיוכו הזוהר והנצחי של וויל סואלס.
"מונע ממך להמשיך להתעלל באוכל שלך," אמר וויל והרחיק את הצלחת אל מרכז השולחן, ורק אז שיחרר את ידו של ניקו.
"ואם אני רוצה להמשיך?" טען ניקו ומשך את הצלחת חזרה אליו, מערבב את העיסה שנוצרה ביתר מרץ במזלגו. וויל גלגל את עיניו ופתח את פיו לומר משהו, מן הסתם להטיף מוסר על התנהגות באוכל, כשקיילה התקרבה אליהם בריצה, ו-וויל נאלץ לרוץ אחריה במהירות אל המרפאה שאליה, לפי דבריה, הגיעו שני חצויים פגועים קשות לאחר שנפלו ללבה מקיר הטיפוס.
ניקו המשיך לשבת שם ולבהות באצבעותיו עוד דקה שלמה לפני שהרים את מבטו וסקר את חדר האוכל. הוא תר במבטו אחר משהו, וכשראה את מה שחיפש הוא לקח נשימה עמוקה, דחף את כיסאו אחורנית ופסע אל שולחן ביתן הרמס בהחלטה נחושה.

"אז, אממ.. מה רצית?" שאל טוד בסקרנות ובחן את פניו הסמוקות של ניקו. השניים ישבו ליד העץ של תאליה, על הדשא, אחרי שניקו ביקש מטוד לדבר איתו בפרטיות.
"סתם... רציתי לשאול," ניקו לקח נשימה עמוקה ואמר במהירות, "רציתי לדעת איך יצאת מהארון." זהו. הוא אמר את זה. אין לו דרך חזרה.
זוויות פיו של טוד התעקלו לחיוך והוא בחן שוב את פניו של ניקו שהתאפק לא לטמון אותן בידיו במבוכה.
"חשבתי שאתה הטרו," הוא גיחך למראה מבוכתו של ניקו.
"אני יודע," מלמל ניקו כתשובה. "איך אני אמור לעשות צעד כזה פתאום... לצאת מהארון וזה?"
"אתה גיי?"
ניקו הנהן.
טוד לא דיבר במשך דקה או יותר ורק בחן את הנוף המוכר של מחנה החצויים.
"אמנם זה צעד מאוד קשה, אבל הוא יקל עליך מאוד, אני בטוח בזה." ניקו הנהן וטוד המשיך, "אני ספציפית סיפרתי לכולם ב… זו הייתה מדורה, שתינו קצת יותר מדי, שיחקנו אמת או חובה, ואז… אתה יכול לדמיין לבד מה קרה." הוא צחק כשנזכר במקרה שסיפר. "קיבלו את זה מאוד יפה פה, לא חושב שיש לך מה לחשוש בעניין הזה."
רק עכשיו ניקו החל לנשום בצורה נורמלית שוב, מרפה מעט את עצביו המתוחים.
"אני חושב שאני יכול לארגן לך משהו כזה," אמר טוד לפתע והפתיע את עצמו ובעיקר את ניקו שסוף סוף היישיר לו מבט.
"באמת?"
"כן, היום יום שלישי, מה שאומר שיש היום מדורה, וכמו שאני מכיר את האנשים פה, אף אחד לא יסרב למשחק חברה." טוד חייך אל ניקו בעידוד ומשך את ברכיו אל חזהו, מניח את סנטרו על ברכיו ונותן לחצוי השני זמן לחשוב על הרעיון.
"זה יכול להיות נחמד," מלמל ניקו והסמיק מאוד, מה שנראה בבירור על עורו החיוור.
"אני שמח לשמוע." טוד טפח על כתפו של ניקו בידידותיות, התרומם וניער את מכנסיו. ניקו התרומם מיד אחריו והוציא חתיכות דשא ממכנסיו.
"תודה," אמר ניקו לטוד וחייך אליו, מתחיל לדמיין במוחו את הסיטואציה בה הוא מגלה לכולם, ואז הוא ו-וויל…
"אגב, זה בגלל וויל סולאס, נכון?" שאל טוד בחיוך רגע לפני שהם נפרדו כל אחד לדרכו.
"כן," ניקו חייך עכשיו חיוך אמיתי והודה שוב לטוד כשזה איחל לו בהצלחה. "נתראה במדורה!" קרא ניקו אחרי דמותו המתרחקת של טוד ואז הוא פנה לביתן שלו, נשכב על המיטה ולא יצא משם עד לזמן המדורה, מעדיף לצלול אל תוך החלומות בהקיץ שלו על תגובותיהם של החצויים, של כירון ובמיוחד של וויל.

		הפרק הבא