העץ הבודד

הם הגיעו יחד. 

ילד וילדה. 

היא בעלת שיער אדמוני כהה ועיניים ירוקות, והוא בעל שיער שחור שמנוני ועור צהבהב. 

הם היו הפכים גמורים. הילדה מלאת מרץ, וצוחקת צחוק לבבי, וילד, רק חיוכים עצובים הגניב לשפתיו, חיוור הוא היה. 

כאשר הם נשענו על גזעי, אני הרגשתי, הרגשתי את האפלה השוררת בתוכו, את הקנאה.

ריחמתי עליו, ידעתי שיש צדק לרגשות האלה. הציקו לו, השפילו אותו. 

לעומתו, הילדה הייתה מאושרת, יפה, חכמה, טובת לב, כל התכונות איתן היא מתקבלת בחברה. אך לא, היא לא שכחה אותו. הילד שקשה לו, היא אהבה אותו מאוד כידיד, אבל לא היה לה מושג עד כמה הוא אהב אותה. 

ביום סתווי אחד, כשהייתי שקוע בשינה עמוקה, העירה אותי פתאום צעקה, 

חבורת ילדים בשנתם השנייה עמדו לידי. הם הסתכלו על צמרתי וצחקו בשעשוע,

תהיתי על מה צוחקים כל כך, ואז הרגשתי אותו. את הילד, שבתוכו הרגשתי רגשות כל כך אפלים, הבנתי. הבנתי מאיפה הרגשות האלו מגיעים, מתעללים בו, וצוחקים עליו. היש גרוע מזה? אבל אז, הגיעה היא. הילדה בעלת השיער האדמוני. כשראו אותה הבריונים אחד מהם ניגש אליה, וחייך חיוך החשף שיניים לבנות וישרות. הילדה הבחינה בו על העץ . לאחר מכן, היא הסתכלה על הילד המחייך, ובדיוק כשעמד לברך אותה לשלום, היא החטיפה לו סטירה. 

חייכתי בליבי בלבביות. התחלתי לחבב את הילדה. הילד שלו החטיפה הסתכל על שותפיו לפשע בתדהמה, והסתלק מן מהמקום, ככה גם עשו חבריו. 

אחר שירד הילד מן צמרתי, אמר "לילי, למה עשית את זה? את יכולה להיכנס לצרות!"

היא חייכה, ואמרה את אחד המשפטים היפים והחכמים ששמעתי מעודי:

"אם לא אעזור לחבר הכי טוב שלי בשעת מצוקה, אז אני אסתבך באמת בצרות, עם הלב שלי".

מאז אני חושב עליה, על הילדה אדומת השיער ובעלת העיניים הירוקות, חושב מתי היא תחזור. 

בליל כוכבים אחד,

לכד את מבטי כתם אדמוני נע. 

ידעתי שזו היא, הילדה. אך, היה איתה עוד אדם. לא אותו ילד מסכן, אלא אדם גבוה, עם הליכה בטוחה, ידעתי מי זה. זה אותו אחד, אותו אחד שחטף מאותה ילדה סטירה. 

כך, אחר ארבע שנים מהיום שבו תקע את אותו ילד על העץ, הוא חזר לפה. 

הם חיפשו בחשיכה, וכאשר מצאו  אחד את השני, שפתיהם נפגשו.

ליבי קפא, יכולתי להרגיש את המבטים מאחורי, של אותו ילד, שצפה בהם, וליבו נשבר. 

לעד. 

		הפרק הבא